תשליך – לאוס/ספטמבר 2012

[א]

נחתנו. במטוס היינו לא יותר מ-20 איש. בחוץ כבר החשיך. ירדנו בשקט ונכנסנו לשדה התעופה. מאחורי הדלפק ישב קצין מעוטר בסמלים, הוא אמור להנפיק לי את הוויזה. מילאתי את הטופס והגשתי לו אותו. "תמונת פספורט בבקשה", הוא אמר באנגלית דרום-מזרח-אסייתית. אמרתי לו שאין לי ושלא ידעתי שצריך להביא אחת. הוא הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, עשה עם הראש תנועת "נו מילא, שיהיה" וחתם על הוויזה. אפילו כרטיס "רב-קו" היה לי יותר מסובך להוציא.

טיול שני במזרח שונה מהטיול הראשון. כשהייתי בהודו לפני 4 שנים, לקח לי הרבה זמן להתרגל, הרבה זמן להבין את העניין, להיכנס לראש. ואילו עכשיו, נחתתי בויינטיאן, לקחתי טוק-טוק וברגע שהגעתי לגסט-האוס הרגשתי שוב בפנים, כאילו אני מטייל כבר חודשים. שוב מילאה אותי התחושה הזאת שהכל בסדר. יצאתי לטייל בסביבה, סתם ככה בלי מטרה, כדי לחוש קצת את המקום, וישר הרגשתי שייך. ראיתי בפינת רחוב ערימה של לבנים אדומות שנשארו שם. מישהו עשה עבודה לא גמורה. ופתאום אני מרגיש נדיב לסלוח גם לעצמי. זה בסדר אם אתה חי את החיים שלך בצורה לא מושלמת, אם מדי פעם אתה דוחה דברים למחר, אם לא החלטת עדיין מה תהיה כשתהיה גדול. הרגשתי שלאוס מקבלת אותי יפה.

אני מתהלך לי בעיר מחויך ונכנס לאיזה מסעדת רחוב. הטעמים שונים מבהודו, אבל אורז הוא אורז ועם זה אני כבר יודע להסתדר. אני ממשיך את סיבוב ההיכרות עם העיר, חולף על פני המקדשים. עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם – אבל הם כל כך מרשימים באיפוקם: פה להם ולא ידברו – בגרונם אין שום צו ונזיפה, וכמוהם עושיהם – גם האנשים פה עדינים ומסבירי פנים. מישהי שפגשתי בלואנג פרבאנג אמרה כשעברנו על יד אחד המקדשים: "אז ככה נראים עובדי אלילים אמיתיים!". נזכרתי שאני אמור להרגיש דחיה מלבוש גשמי של ישויות אלוהיות – גם אני גדלתי על חרון אפו של אליהו הנביא שמנתץ אלילים לארוחת הבוקר – אבל כל זה נראה לי עכשיו כמו זיכרון רחוק. במטוס קראתי על ההיסטוריה של האזור שמקיף את המקונג. הארץ הזאת ידעה זוועות ואסונות ומלחמות ודיכוי, אבל עכשיו אני מרגיש רק שלווה. אני יודע שכתייר אני בא רק במחיצתם החיצונית של הדברים, אבל הארץ נראית לי מפויסת ומשרה עליי תחושת פיוס עם אליליה.

[ב]

עמדנו בתחנת האוטובוס בפקסיי וחיכינו לאוטובוס שייקח אותנו אל ארץ ארבעת אלפים האיים, שם אבלה את ראש השנה. האוטובוס לא ממש אוטובוס, זה סוג של טנדר פתוח עם שני ספסלים משני צדיו וגגון שיגן מפני הגשם. והיה בו גם יציע אחורי. מדובר במעין מדף שמשמש כמדרגה כדי לעלות לרכב. על שני הספסלים בפנים היה די צפוף ואנשים נעמדו גם על המדף הזה כשגופם תלוי ממש מחוץ לרכב והם אוחזים ביד אחת את אחד העמודים שמחזיקים את הגג. האנשים ביציע האחורי נראים די שלווים, אחד מעשן סיגריה, אחד מקלף תפוז ואחת מדברת בטלפון. באיזשהו שלב מישהו מבפנים רוצה לצאת החוצה. זה עם התפוז מוכן להתחלף איתו ונכנס לשבת במקומו.

נסענו כשעה עד שהגענו למחסום. חסמו את הכביש לרגל שיפוצים. אני לא יודע מה טיב השיפוצים אבל בינתיים טרקטור קטן יחידי נראה עובד על העברת תלולית כלשהי מפה לשם. אני מסתכל לשמיים, אמצע היום, השמש זורחת. אני דוחק הצידה מחשבות של איך זה היה נראה בארץ אם היו חוסמים ככה כביש ראשי באמצע היום כשאין שום דרך אחרת (ועוד בערב חג!). הטנדר עצר וחיכינו בשקט שהטרקטור יסיים להעביר את התלולית. טור ארוך של כלי רכב התאסף. אנשים התיישבו בצד הדרך, חלק אכלו משהו, חלק פטפטו, כמה שרו. איש אחד פרש מגבת על האספלט, נשכב ליד רכבו, ונרדם לשעה קלה.

[ג]

ערב ראש השנה ובאי עולם נראים רגועים. היום נברא העולם! אני מכניס את החג באי "דון קון". הנהר שמקיף את האי רחב כמו ים, לא רואים אופק. פגשתי כאן בחור בן 25 בשם קאם שאחת המסעדות באי שייכת למשפחתו.

– מאיפה אתה? הוא שאל אותי.
– ישראל, עניתי.
– איסלנד?

ביליתי שעות בשיחה איתו. מתברר שהוא חזר לא מזמן מחודש באיזה מרכז בודהיסטי בויינטיאן. שאלתי אותו רבות על בודהיזם ועל מנהגי לאוס ועל שפתם. אח"כ הוא שאל אותי שאלות על ישראל.

– מה הדת של האנשים בישראל?
– יהדות

הוא לא שמע על זה. אני מנסה לחשוב איך להתחיל להסביר את זה. מאיפה אני אמור להתחיל? מהעיקרים של הרמב"ם או אולי מסיפורי אברהם? מהמכבים, דוד המלך, משה, או אולי מהשואה? ופתאום, כאן, כל כך רחוק מרומא ומירושלים, אני לבסוף שומע את קולי נכנע ומודה:

– תראה, סך הכל זה די כמו הנצרות. על הנצרות שמעת?

הוא מהנהן. הוא שמע שמועה כלשהי על נוצרים אבל מהמבט שלו הבנתי שהוא לא יודע על הנצרות כלום.

– יש ביהדות אלוהים?
– כן
– מתי הוא נולד?
– מממ.. הוא לא איש
– אז מה הוא? אשה?
– הוא לא בן אנוש
– אז מה הוא?
– אין לו גוף, הוא לא נולד
– אז מה הוא בכלל? מה יש לו?

אני מהרהר איך לתאר אותו, אחרי שהרגילו אותי כל השנים שאין לו שום תאור ושאסור בכלל לתאר אותו. במקומות אחרים ממליכים אותו ברגעים אלה על העולם. במקומות אחרים ברור מי הוא זה, עזוז וגיבור, שברא את העולם במילים, וכעת הוא חומק לי ואני לא מוצא את המילים כדי לברוא אותו בחזרה.

– תראה, אני מגמגם, לפי התנ"ך בהתחלה לא היה כלום ואלוהים הוא זה שברא את העולם

הוא חשב על זה כמה רגעים ואמר:

– ואתה באמת מאמין בזה?!

נזכרתי במעורפל בפסלונים של בודהה שמפוזרים כאן והרהרתי בתרפים שרחל אמנו גנבה מאביה. ואולי עכשיו זה אני שמחזיק בתרפים? איפה היא הטמינה אותם לעזאזל? למה היא לא פשוט השאירה אותם אצלו! קאם הסתכל עליי בעיניים סקרניות וידידותיות אבל אני פתאום ראיתי רק את הפרצוף של הבחורה שפגשתי בלואנג-פרבאנג מצביע עליי ומתריס: אז ככה נראים עובדי האלילים, ככה הם נראים!

[ד]

אני יושב עכשיו כבר שעתיים על הערסל לצליל השקט של הנהר הזורם לאיטו. כל חיות הלילה כבר יצאו מחוריהן, לטאות מטפסות על הקיר, עטלפים נחבטים במשקוף, פרפרים מתרוצצים סביב הנורה. הארץ אומרת שירה. כל המרפסות פרט לשלי ריקות. אני לבד על האי המוקף נהר שעכשיו הוא כבר ים, תוהה ותוהה, חסר מנוחה. כל המחשבות שהבאתי איתי לקצה העולם נערמות בראשי, עד שקולות המים אומרים לי: תשליך!

האם אתה עוד זוכר

האם אתה עוד זוכר
עכשיו שאתה כה רחוק
דברים מטורפים שאמרנו
איך לא הפסקנו לצחוק

היה כל כך הרבה אביב
כשכל מילה היתה שיר הלל
היו כל כך הרבה רגעי שמחה
לפני שהכל התקלקל

אבל הזמן הוא תמיד נווד
הזמן היה גנב מהרגע הראשון
הזמן יכול לגנוב לך את האושר
אבל הוא יכול גם לקחת יגון

אז לא אנסה לזכור
כי בזו הדרך לא אמצא מנוח
לא, לא אנסה לזכור
מה שלעולם לא אוכל לשכוח

(על פי שירה של מולי דרייק – Do you ever remember)

בוא

ערב אחד התגלה אליי אלוהים
זה היה לרגע קטן
ממש שבריר שניה
אי אפשר בכלל למדוד את משך ההתגלות
כי ממש ברגע שזה הופיע זה נעלם

אבל עוצמת ההתגלות היתה כל כך חזקה
והתהום שנפערה באותו הרגע היתה כה עמוקה
שכשהצצתי דרך הסדק
כבר לא היתה דרך חזרה
והחוויה שנרשמה בנפשי
היתה כמו חווית חיים שלמה
וברגע שאחרי כבר לא הכרתי את האדם מהרגע שלפני

בתחילת ההתגלות
הרגשתי בבת-אחת וודאות גמורה
אבל שום דבר לא היה דומה לעולם שאני מכיר
כל אותם הדברים הבטלים
הבלי הזמן ותחבולותיו
כבר לא היתה לי מחשבה בהם כלל
היתה רק תהיה עולמית
מרחפת על פני המים
"מה" נצחי קפוא על השפתיים

ורציתי להישאר
פתאום געגועים כמוסים
שלא ידעתי שהיו בי
נתחדשו ונתעוררו
וזיעזעו את נפשי עד מעמקי מצולותיה
ורציתי להישאר
ידעתי שכאן מקומי

והאפלה היתה גדולה
ופחדתי שברגע שיעבור זמן כלשהו
קצר ככל שיהיה
כל המבנה האינסופי הזה יתמוטט
ולא ידעתי מה זה
מה הדבר שעומד מולי
על ידי
בתוכי
מסביבי
רק וודאות אחת היתה לי
אני רוצה שהוא יישאר

אז אמרתי "בוא!"
וברגע שיצאה המילה מפי
הרגשתי חבטה איומה בכל גופי
הרגשתי "בוא" ענקי מתנפץ על פניי
נגול בכבדות ומכסה את כולי
וכבר איני יכול לראות דרכו
אני רק שומע את הדו קורא
"בוא! בוא!"

המעלית

הלילה חלמתי שאני הולך לי ברחוב איתמר בן אב"י ופתאום אני רואה מרחוק אשה, שמזכירה לי את סבתא אילה, הולכת לה בפיזור דעת, קצת מבולבלת כמו שסבתא היתה לפני כמה שנים, ואיתה הולכת איזו ילדה. הילדה הולכת קצת ממרחק, לא מאוד צמוד אליה, משגיחה שהיא לא תלך לאיבוד. האשה שוטטה לה ואני הסתקרנתי, אז התקרבתי. ידעתי שלא יכול להיות שזאת סבתא אילה כי סבתא רתוקה למיטתה, ובכל זאת התקרבתי עוד. ניגשתי אל הילדה ושאלתי אותה מי האשה. אני לא זוכר מה היא ענתה לי והאם היא בכלל ענתה, אבל ככל שהתקרבתי האשה נראתה לי יותר ויותר סבתא אילה עד שכבר לא היה צורך בתשובת הילדה. הלכתי אחריה קצת. היא הלכה לאיזה בנין שאני לא מכיר, לא רחוק מהבית שלנו, שם חיכה איש זקן חביב שהיה מאוד דומה לסבא בנצי. שניהם היו במצב רוח טוב. היא היתה קצת מבולבלת, אבל סה"כ הם היו נראים במיטבם, בריאים ומרוצים. הם עמדו שם למטה בכניסה של הבניין וחיכו למעלית. מאוד שמחתי והתרגשתי לפגוש אותם ונראה היה שגם הם שמחו לפגוש אותי. אני לא זוכר אם ממש דיברנו.

זה היה לי נחמד שהראש שלי – או מי שזה לא יהיה – סידר לי פגישה איתם, כי אני מתגעגע. זאת היתה מחווה צנועה: לא הפכו בשביל זה סדרי עולם ולא שינו את חוקי הטבע. כדי לא לעשות הרבה רעש, לא הציגו אותם בתור סבא וסבתא והם כביכול היו רק זוג זקנים חביבים שבמקרה היו מאוד דומים להם. שמחתי שזו היתה פגישה קטנה ואינטימית ובאמת לא רציתי להחריד את חוקי הטבע משלוותם ואת סבא מקברו ואת סבתא ממיטת חוליה. וגם בתנאים הקצת מוגבלים האלה היה ממש טוב ומרגיע לראות אותם.

הם עמדו למטה וחיכו למעלית. הם היו נראים באמת שמחים ושלווים. הבנתי שהם גרים עכשיו בבניין הזה, שהוא לא מוכר לי, איפשהו בסביבות איתמר בן אב"י. הם לא הציעו לי לעלות ולא הצעתי בעצמי. הבנתי שעכשיו הם חיים בבניין החדש הזה ושאני נשאר בעולם הישן. שמחתי לראות שהם מרוצים ושטוב להם, ושמחתי שהבניין הזה לא רחוק. טוב לדעת שנוכל להיפגש מדי פעם כאן למטה, ליד המעלית.

החלום על הדרָאסוֹם

חלמתי שכשהייתי קטן היה לי דראסום. אמנם עכשיו, 7:20, ממרומי עשר דקות העֵרוּת, זה ברור כשמש הבוקר שאין כזאת מילה, אך בחלום היה ברור שבעתיים שיש. הדראסום הוא מין בגד נפלא ונדיר, שאינני זוכר כרגע מה הן סגולותיו ואינני בטוח שבזמן החלום יכולתי להגיד עליו יותר. מה שבטוח הוא שזה היה דבר נדיר ושהוקסמתי מהמחשבה שלי היה אחד כזה בילדותי. החלום התפוגג מאוד מהר כך שאין לי הרבה פרטים למסור, רק את התחושה הזאת, שהיה לי משהו מיוחד. התעוררתי אצל איתָי כוחי. הבית עדיין היה מבולגן משאריות היום-הולדת מאמש. מלא צלחות חד-פעמיות ושאריות של אוכל. נסדר את כל זה אח"כ, הוא אמר. יצאנו שנינו מהבית והלכנו לכיוון האוטו שלו כדי שהוא יקפיץ אותי לתחנה. לפני שנכנסנו לאוטו עמדנו קצת בחוץ באוויר הקריר של הבוקר. נשענו שנינו על הברזלים, הוא עישן סיגריה, וסיפרתי לו על החלום. תוך שאני מספר, אני מפנים שהסיפור לא היה. כל הזכרונות שסיפרתי לו על חוויותי מילדותי הנפלאה עם הדראסום, נאלצו להישאר עם החלום, ובהמשך, אחרי ששחררתי אחת אחת את החוויות עם הדראסום, נאלצתי לוותר על המחשבה שבכלל היה לי דראסום כשהייתי קטן. אמרתי לכוחי שזה היה חלום נחמד אבל במציאות כנראה לא היה לי דראסום וזה חבל. ירדה עליי תחושה קצת מרירה בגלל האובדן וקצת שמחה בגלל הפיכחון. אתה מרגיש מצד אחד יציב ומודע ומצד שני קצת עצוב על שסיפור כזה נפלא צריך להימחק ושהוא לא חלק מהביוגרפיה שלך יותר. עברה איזה דקה של שתיקה והזדהות. אבל הכי קשה, אמרתי לו, זה הרגע שאתה מבין שאין בכלל דבר כזה דראסום ושצריך להיפרד סופית מכל הקונספט ושאפילו לא יכול היה להיות לי דבר כזה. הוא כיבה את הסיגריה ואז התעוררתי. מולי עמדה עמליה, כבר לבושה בדראסום אמיתי ויפהפה, מוכנה לצאת לעבודה. "בוקר טוב!" אמרתי לה בצאתה. צחצחתי שיניים, התיישבתי ליד המחשב, ועכשיו כבר 7:51 וגם אני צריך ללכת לעבודה.

סוף העולם – קסאר-דבי / מאי 08'

נסענו לקסאר-דבי. זהו כפר קטן בהרים כלשהם שאינני ערוך עדיין לקלוט את שמם. הדרך מדלהי מרגישה כמו טיול בפני עצמו. היא לבדה ארוכה ועמוסה בפרטים יותר מכל טיול אחר שכבר טיילתי. בחלק מהזמן אנחנו על אוטובוס, לפעמים אנחנו בטרמפ על איזה ג'יפ עם עוד שלושה הודים. רומן מדבר איתם קצת. הנהג עוצר בצד, ילד עולה לאוטו. חוצים איזה כפר, מישהו זורק לתא המטען שק מלא – השד יודע במה. האוטובוס עוצר. אמצע הלילה, סביב אין כלום, אבל יש הודי שמוכר ממתקים ואחד עם כוסות צ'אי. אנחנו יורדים לחלץ עצמות. שותים כוס צ'אי לאור פלואורוסנט כשסביב קילומטרים של חושך. עולים חזרה. הג'יפ מיטלטל בין הכפרים. אני שוב נרדם ומתעורר ושוב נרדם. הנוף מתחלף. כפר אחד רודף כפר אחר. והנה אנחנו באיזו עיר. השעה 6 בבוקר לפי שעוני, אבל אני היחיד שעונד שעון לכן אולי זה רלוונטי רק לי. צופרים בכל מיני טונים ומנגינות נשמעים מסביב. אני שוב מנמנם. פעם התיק לצידי, פעם התיק עליי, פעם הילד עליי. יש תחושה של כאוס מוחלט. בכל מקום יש המולה רבה אבל עם זאת אין מתח. יש תחושה שכולם עסוקים במשימות כלשהן אבל המשימות הללו לא מרכיבות את חייהם – גם אם ייכשלו בכולן יהיה אפשר להכתיר את חייהם כהצלחה.

הגענו, נראה שבדרך פלא. הכפר נראה בדיוק כמו מאתיים הכפרים האחרונים שראינו בדרך, אבל דווקא פה עצרנו, בלי סיבה נראית לעין, רק כי פה זה אולי קסאר-דבי. הכל מרגיש כל-כך שרירותי. זה מרגיש כאילו יכולנו באותה מידה לפנות בפניה אחרת, להעלות לג'יפ ילד אחר ושק אחר ולעצור בכפר אחר, מרוחק וקרוב לאותם דברים. ואולי גם הכפר האחר, גם הוא קסאר-דבי במידה זו או אחרת ואולי גם אליו מגיעים כל מיני מטיילים ששמעו עליו סיפורים ואגדות. אנחנו יורדים מהאוטו. הנהג מוריד את התיקים שלנו שהיו קשורים על גג הג'יפ. אני בוהה, קצת מופתע. ברגע הראשון לא הייתי בטוח שזה האוטו שעליו עלינו לפני מי יודע כמה שעות, אבל מילא. מישהי מדברת עברית. אני מנסה לחשוב אם זה הגיוני או לא, סה"כ עברו כמעט יומיים – לפי אותו השעון שעל פרק ידי – מאז שעזבתי את הארץ, וכבר זה נשמע לי מוזר שמישהו חוץ מרומן יכול לתקשר איתי. בהמשך עוד אבין שדוברי עברית בכל מיני רמות יש כאן בשפע וחלקם מעולם לא ביקרו בישראל, אך בינתיים היא כבר עלתה על הג'יפ ונסעה.

שקט. הג'יפ-קרקס מתרחק ואת טרטור המנוע מחליפה דממת סוף העולם. מתחתינו נפרש עמק בגווני אדום ואחריו מתנשאת שרשרת הרים, רחוקה אמנם אך נראית לעין. ונראה שזהו סוף העולם, ששרשרת ההרים שניצבת שם איתנה, תלויה על בלימה, מחזיקה כמו מסגרת את קצה העולם, ומעברה השני תוהו. אני בוהה כמה רגעים בנוף, עדיין קצת מותש מכל הנסיעות והטיסות, ובליל של מחשבות רצות לי בראש כמו מתוך הרגל. העולם הקודם מתרוקן מממשות. כל הפרטים שהרכיבו אותו – עבודה, רדיו, מעבר חציה, מחשב, חברים, דעות, כרטיס חוגר – הופכים לזכרונות רחוקים, כאילו שרק קראתי אותם באיזה ספר שכעת נסגר. השמש תלויה לה על הגלגל השמיימי שלה בעמדת טרום-שקיעה זהובה-אדמדמה. זה הזמן לחפש מקום ללון בו.

לא ברור לי מה אנחנו עושים אבל אנחנו פה, זה המידע שיש ברשותי לפי שעה ועם זה נצטרך לחיות בזמן הקרוב. רומן אומר שנישאר פה זמן מה. למה הוא מתכוון? שלושה ימים או אולי שבועיים? רגוע פה. אנשים עסוקים כל יום בשאלות כמו מתי לאכול והאם לעשות סיבוב בוואדי. ואולי לנסוע לאלמורה, שזאת העיירה הקרובה לפי מה שמסתבר משיחות שנקלטות באוזניי פה ושם. אבל אני, כאזרח חדש בעולם הזה, שעדיין כלוא בדפוסי החשיבה של העולם הקודם, אותי כל הזמן טורדת השאלה "מה עושים פה". כל-כך הרבה הכנות עשו לי, מה לאכול, איך להתמקח, כמה כסף לקחת, מה התרופות, מתי החיסונים, איזה מהחפצים לנעול, איזה נעליים לחפוץ ועוד. מראש כבר ענו לי על כל השאלות, רק לא על השאלה האחת. ואני מנסה לשאול אנשים מתי עוצרים לאכול ומתי האוטובוס אמור להגיע ומתי פותחים את המכולת. וההודים, כולם נחמדים, רואים שאני עונד שעון אז הם מנסים לזרוק כל מיני מספרים לאוויר, אולי תנוח דעתי.

החיים פה מחזירים אותי קצת אל הטבע (מחזירים? לא ברור באיזה מובן). כשמחשיך פה אז באמת מחשיך. אין תאורת רחוב כלשהי ובלילה צריך ללכת עם פנס או לא לצאת מהגסט-האוס. ואם זה לא היה רק חלום אז זה היה קצת מפחיד להתהלך ככה במקום כזה שקט ומנותק בטבע בחושך מוחלט. גם בגסט-האוס עצמו האור לא חזק, ומתרגלים מחדש לעובדות טבע פשוטות. שוב האור יום והחושך לילה. הלילה מגביר את תחושת "סוף העולם". נראה שבאמת אנחנו על אי יחידי בעולם ומסביבנו ריק אינסופי. ובגלל הניתוק מכל ציוויליזציה, נראה שלמה שקורה בעולם החיצון אין שום השלכה עלינו. מי שבוחר להמשיך להשתמש בשעות או בתאריכים גרגוריאנים או בנימוסי שולחן או בשפה כלשהי, עושה זאת בהתנדבות, או אולי מתוך אינסטינקט התמדה.

ערב של דיבורים עובר על יושבי הגסט-האוס. השעון כבר בתחתית התיק ואני יושב במרפסת הבטון, יחד עם קבוצה קטנה של אורחים לרגע, רובם אירופים, ואנחנו משוחחים שיחות ארוכות שבינתיים כבר לקחה אותן הרוח. אני יושב מכונס ברגע של הפוגה, בין כאב בטן לכאב לב, ואפשר לנשום ולחשוב ולהקשיב. והכאבים האלה, שמלווים את הימים הראשונים ומתפקדים קצת כחבלי לידה אל תוך העולם החדש הזה, לוחצים פה ולוחצים שם. ופתאום, כשאתה מרגיש מוכן – הכל בבת אחת עובר. קשה לשים את האצבע על אותו הרגע, ולא ברור אם זו היתה התעוררות מלמעלה או מלמטה, אבל ברגע שאתה מסכים, גם המקום מוכן לקבל אותך.

שושן פורים – נחלאות 2013

הירושלמים הם משהו מיוחד. בזמן שאנשי תל-אביב כבר חזרו לאייפון ולחדר כושר, הם היו נכונים ליום חגיגות נוסף. בשאר חלקי הארץ כבר דחפו את התחפושות לבוידעם וכעת עסוקים כולם בהרכבת ממשלה, אבל ירושלים נתנה מעצמה עוד קצת והתגייסה ליום אחד נוסף של הילולה. חומות העיר עומדות על תילן, מגדל דוד מתנשא כהרגלו, כיכר הדוידקה, השוק, כל מבני העיר במקומם מונחים רק שכעת ממשיכים להתרוצץ ביניהם שלגיה וסינדרלה, האחים מריו ולואיג'י, מלכת הלבבות ועוד. שעת צהרים ואני עומד באמצע שכונת נחלאות עם בקבוק יין בידי, בקבוק שבימים כתיקונם היה ממיט חרפה על בעליו אך כעת אפילו לאור היום הוא משתלב בנוף בהרמוניה מושלמת. באויר נישאת מוסיקה שמחה ומרקידה את הנוכחים. מוסיקה כזאת היתה מעקמת את אפו של העו"ד מהמשרד שממול בכל יום אחר, אך כעת העו"ד הוא קיסר רומי כלשהו והוא רוקד עם שודדת-ים לצלילי אום כולתום. השתיה כדת והיא נמכרת ברחוב במחירים זולים במיוחד.

השמש מאירה פנים לסינדרלה החוגגת המשוחררת מדאגות הקיום. ובעצם כולם כאן הם סוג של סינדרלות, כולם ירקדו בנשף הססגוני הזה עד הלילה, או אז יחזרו לבתיהם בבהלה ויהפכו חזרה ללכלוכיות. ומחר יצאו שוב למלאכתם האפורה. ונראה שהחוגגים המחופשים מבינים את גודל השעה ועל-כן הם שמחים אף יותר משנצטוו.

כמה אזהרות הוזהרנו בילדותנו מפני הסכנה שבאותו שחרור מעכבות, מפני אותה פריצת מחסומים רגשית. הדגישו בפנינו חזור והדגש עד כמה חשוב לשמור על הגבולות ואיזו מפלצת תתגלה ברגע הורדת המסך המהוגן שמגן עלינו ביום-יום. מילים כמו "הוללות", "פריצות", "פריקת עול" הילכו עלינו אימים. לקחתי עוד לגימה מהיין, כל המילים הללו התערבבו בראשי ונראו כמו הזיה. לידי עמד חבר, חבוש בכובע כשל דון קורליאונה, ובידו שקית משלוח מנות שהוא קיבל. הוא הוציא מתוך השקית כדורי שוקולד וחילק אותם לאנשים סביבו. האנשים לא היו נזקקים והוא אפילו לא ניסה להתחפש לפילנטרופ. היה פה מעשה פשוט של נתינה, של שיתוף. האווירה הטובה והמשוחררת שהיתה ברחוב הוציאה מהאנשים את הטוב שבהם. הרסן שהותר איפשר להם להרשות לעצמם להיות אדיבים ומסבירי פנים כלפי אנשים זרים, לומר מילה טובה לסתם איש ברחוב, לחלוק מחמאה מבלי להזדקק לעורך-דין בשרווּל.

ביום כזה קורים ניסים.


(27/2/2013)

מחלקת משאבי אנוש


פרק א' – חברת NKT

איש פשוט אני. אני כמה לחיים פשוטים, חסרי הרפתקאות, חסרי תחכום. כל רצוני הוא לחיות בשלווה, חיים בקצב איטי בלי שינויים כל רגע, בלי כל הרעש והצפצופים מסביב, בלי המתח והלחץ. אני רוצה לחיות בלי סיבוכים, בלי לבטים. לא לרוץ, לא לרדוף אחרי משהו כל הזמן.

לא, אני לא רוצה להיות איכר. כל הרעש הזה מסביב, קרקור תרנגולים נביחות כלבים, לא מתאים לי. כמו שאמרתי אני רוצה חיים שלווים, מול מחשב ומקלדת בלי "מוּ" ו-"מֶה". אני רוצה לשבת במשרד עם מזגן, שמזג האויר לא ישתנה במשך כל ימות השנה, בלי גשם ובלי בוץ, ובלי לעמוד בשמש ולהזיע, ואז לגלות שפרה חירבנה עליי. אני לא רוצה חיים מסובכים, לקצור חיטה, לחבוץ גבינה, אני כמה לחיים פשוטים של לעמוד עם מגש בחדר האוכל הפלואורוצנטי ולקבל את אותה מנת סושי כל יום.

לכן, כשהגעתי לפרקי הלכתי לחפש עבודה בהיי-טק, עבודה שתתאים לכישוריי. שלחתי קורות חיים לחברת NKT, חברה מכובדת שמעסיקה 4000 עובדים. ויש להם גם אתר מכובד באינטרנט, והפיסקה שמתארת את פעילות החברה מספיק מעורפלת כדי שאחוש בנוח לחשוב שאני מתאים לעבוד אצלם.

זימנו אותי לראיון. הגעתי לבנין החברה נרגש. תהיתי האם האנשים שאפגוש ימצאו חן בעיניי אם לאו, האם ירצו לקבל אותי לשורותיהם כעובד מן המנין, וכמובן, האם יש מכונת קפה במסדרון.

אפתח בשבחה של אכסניה. עם הגעתי לבנין קיבלתי תג מגנטי עליו כתוב "אורח" וקליפס בעזרתו ניתן להצמיד את התג למכנסיים כמיטב אופנת ההיי-טק האחרונה. אמרו לי לחכות בפינה עם הספות עד שיקראו לי, אך סקרנותי לא נתנה לי מנוח לכן לא חיכיתי ועשיתי לעצמי סיבוב בקומה. אז יש מכונת קפה, ויש תקרה צפה, יש מטבחון וגברת נאה חותכת שם סלט – כל צרכיי הגשמיים ישנם. וגם האנשים שפגשתי נראים מסבירי פנים.

קראו בשמי. נכנסתי לחדרו של אחד המנהלים. הוא סיפר לי מה חברת NKT עושה בצורה שלא פיזרה מהערפל מאום. סיפרתי לו על עצמי. נראה ששנינו היינו מרוצים. אני סיימתי בחיוך קל והוא סיים בברכת "כדי לסיים את תהליך הגיוס, תצטרך לעבור במחלקת משאבי אנוש".


פרק ב' – מחלקת משאבי אנוש

מאוד התרשמתי מתהליכי המיון הנהוגים בחברת NKT. ניכר שהושקעה בהם מחשבה רבה ועמוקה, וגם קורטוב של הומור לא נעדר מהם.

*אני מבין שנוהג מחייב הוא בספרות העולמית, שחלוקה כלשהי של טקסט לפרקים תדאג לכך שכל פרק יהיה באורך סביר, לפחות 3 פסוקים לפי השו"ע. אך כאן, ידידיי, גם אני הופתעתי כשגיליתי שהפרק במחלקת משאבי האנוש הולך להיות עד כדי כך קצר. עמכם הסליחה.


פרק ג' – מכון "אדם פח"

אנשי מחלקת משאבי האנוש היו חרדים כל כך שאגיע למקום שהולם את כישוריי, עד כדי כך שהם לא יכלו לסבול את המחשבה על מפח הנפש שאני עלול לעבור אם וכאשר אצטרך להתעמת אני, פנים אל פנים, עם כישוריי. לכן, במחווה של צניעות, כמעט אבירית הייתי אומר, הם החליטו למשוך את ידם מההחלטה הגורלית האם לקבל אותי לעבודה או לא, ולשלוח אותי למקום יותר מקצועי, בו ההיכרות איתי תהיה יותר אישית ומעמיקה ואז יוכלו להגיע להחלטה הנבונה. וכך נשלחתי ליום איבחון במכון "אדם פח".

לחלוחית בצבצה בעיניי לכשנתבשרתי על ההפניה למכון הנחשק. לא ידעתי אם אלו דמעות עצב על כך שאנשי מחלקת משאבי האנוש לא רצו להתעמק בי בעצמם או שמא היו אלו דמעות שמחה על כך שהם בחרו להשקיע ממיטב כספם ולשלוח דווקא אותי למכון כל כך יוקרתי. ואולי הגברת במטבחון בדיוק חתכה בצל. כך או כך, במועד שנקבע, לבשתי את מיטב מחלצותיי ושמתי פעמיי אל מכון "אדם פח", מכון שחרת על דגלו מילים יפות ואנשים יפים. אמנם השעה היתה שעת בוקר מוקדמת אבל כמה נחמד היה להגיע לבניין שחזיתו מעוטרת בתמונות של צעירים וצעירות לבני שיניים, לבושים במיטב האופנה ולצידם מילים יפות בתפזורת: "העתיד", "משאבים", "אפקטיבי" ועוד.

ישבנו נרגשים, כ-30 נבחנים ונבחנות, בחדר ההמתנה. ואז הגיעה בחורה צעירה ורעננה, שכל חזותה אומרת "קנו קולגייט" והקריאה רשימת שמות. "כל מי שקראתי בשמו שיבוא אחריי לכיתת אתרוג". אחרי כמה דקות היא חזרה ובידה רשימת הנבחנים שהולכים לכיתת "אילפס". אני הייתי בכיתת "אסקופה". כל כך שמחתי לשבת במקום בו אפילו שמות הכיתות נהגו בידי משוררים. במקום כזה, חשבתי לעצמי, נמצאים האנשים הנבונים, יראי החטא, אנשי מקצוע, שלב טוב להם ורגיש. ודאי הם ישכילו לחקור את כשרונותיי ולפענח את צפונות לבי.

פתאום נמלאתי חרדה גדולה, יראת קודש ממש. מה יהיה אם אותם אנשי מידות יגלו שכשרונותיי אינם מתאימים אלא לעבודת אדמה בלבד? ואני, איש פשוט אני, לא אוכל לה, לעבודת האדמה התובענית. כמו שאמרתי, אני כמה לחיים פשוטים, חסרי הרפתקאות, חסרי תחכום. כל רצוני הוא לחיות בשלווה מול מחשב ומקלדת בלי "מוּ" ו-"מֶה" וכו'. דריכת ענבים היא למעלה מיכולותיי, עורי אינו מסוגל לצריבתן של קרני השמש. ואם נמלים תעקוצנה את רגליי, מה אעשה אז? לא, אני לא יכול לקום לפני הזריחה כשקליפות תפוז תחת מראשותיי. טעם ההדרים חמוץ מדי לחכי שרק דיאטת סושי יפה לו. "הי חבר", לחש זה שישב לצדי, "כולם מחכים לך שתכתוב את השם שלך בעיפרון עופרת 5.5 מילימטר על הדף ותעביר אותו הלאה".


פרק ד' – המבחנים

"ועכשיו", אמרה קולגייט, "אני מעבירה לכם שאלון פרטים אישיים. יש למלא אותו בעט הכחול שמונח על הדיותה שלימינכם. בהצלחה". שם אבא, שם אמא, שם דוד, שם גיס, אבא מנישואים קודמים, אבא מנישואים עתידיים, משלח יד של אמא, משלח יד של סבא, ארץ מוצא, ארץ גזרה, ארץ לידה, תחביבים, תכריכים ועוד ועוד… וכך המשכתי למלא כל מיני פרטים איזוטריים על עצמי ועל משפחתי בעט הכחול. ואז הגיעו הסעיפים הקשים. יש לכתוב כמה מילים על שלושת האירועים המשמעותיים בחיי. רציתי לענות על השאלות ברצינות הראויה כי הבנתי שלפי שלושת האירועים המשמעותיים בחיי אפשר לגזור משמעויות לגבי יכולת ההשתלבות שלי בחברת NKT, שבה כל אירוע עשוי להיות משמעותי במידה זו או אחרת.

עם תום שאלון הפרטים האישיים הגיעו משימות מתחום אחר לגמרי. הייתי צריך להעתיק משולשים מצד אחד של הדף לצידו השני, לצייר עיגול ובתוכו לכתוב מספר, לצייר קווים אופקיים, קווים אנכיים, בלי להרים את העיפרון, עם להרים את העיפרון אבל בלי להרים את הראש, עם להרים את הראש אבל בלי להרים את הקול (זה היה הכי קשה). בהמשך נתנו לנו תמונות וביקשו שליד כל תמונה נכתוב מה הסיטואציה שבתמונה. ילד עם כינור, אשה מקפלת כבסים על שפת נחל, חנווני מקיף איצטדיון אולימפי. אח"כ קיבלנו טקסט ונתבקשנו לחלק את כל הפעלים שבו לשתי קבוצות: פעילים וסבילים. אחרי זה היו מבחנים במחשב: לזהות מצולעים, למצוא הבדלים בין כל מיני צורות, להשלים סדרות של מספרים. הרגשתי כמו בביקור אצל בעלת אוב. הבנתי שאין טעם לחקור אחר דרכיה, צריך פשוט לבצע את הוראותיה ולהאמין שכל נתיבותיה שלום.


פרק ה' – העץ

נדרשתי לצייר עץ.

ציירתי עץ נפלא, עץ פרי עושה פרי, שענפיו יפים ופריו רב, עץ שתחתיו תמצא צל חית הבר ובענפיו ידור עוף השמים, עץ שקצירו הגיע עד ים ויונקותיו עד הנהר הגדול. וציירתי לו גזע עבה שמסמל יציבות ואמינות ושרשים מרובים שמסמלים את החיבור לברית האבות, את הזכות ההסטורית שעליה ייסדנו את מדינת היהודים. על אחד מענפיו תליתי נדנדה שמסמלת את רוחות הזמן שנושבות בעולם ולא פוסחות גם עלינו. וציירתי תפוחים מוטלים על הארץ בתפזורת, שמסמלים את השפע שיהיה כאשר נשכיל ללכת ברוח מוסר הנביאים. ואגוזים לסנאים וחיפושית וחרוב שמסמלים את החוסן החברתי. וגם ילד קטן שנרדם בצילו של העץ ציירתי. מעניין מה הוא מסמל. לא היה לי זמן לחשוב על זה כי בדיוק קראו לנו למשימת "דינמיקה קבוצתית".


פרק ו' – דינמיקה קבוצתית

בלי ספק היה זה החלק המוצלח של יום המבחנים. אף שלכל הפעילויות שעשינו עד כה היתה משמעות סימבולית רבה, הרגשתי שהיה חסר הנדבך החברתי שייתן גוון מעשי ליום הבילוי במכון היוקרתי. כולנו מועמדים לעבודה במשרות משרדיות בחברת אנשים ועל כן זה אך טבעי שנבצע הדמיה של סיטואציות שאנו עשוים להיתקל בהן.

ישבנו במעגל שבעה נבחנים. מולנו ישבו שתי בוחנות צעירות שהציגו את עצמן ברוב חן. התחלקנו לשתי קבוצות. המשימה הראשונה שקיבלנו היתה לבנות מגלשה מכוסות חד-פעמיים ומסלוטייפ. "לפי מפרט הדרישות", אמרה אחת הבוחנות, "המגלשה צריכה להיות בטיחותית ויציבה, חסכונית בחומרי גלם וידידותית למשתמש. כמו כן היא צריכה להיות בגובה של לא פחות משלושים ותשעה סנטימטרים". לצורך כך הוקצו לנו 11 דקות. הקבוצה שלי עבדה בצורה נהדרת. לימור, בת 42, נשואה + 3, מנהלת קשרי לקוחות בחברת פיננסים גדולה, חתכה את הסלוטייפ לחתיכות בשלושה אורכים שונים. קובי, בן 26, רווק עם מבטא צרפתי, סטודנט להנדסת תעשיה וניהול, העמיד את הכוסות זו על זו. ואני, בן 28, רווק וג'נטלמן, מעוניין לעבוד במשרה מלאה בהיי-טק, הדבקתי את חתיכות הסלוטייפ על הכוסות שקובי החזיק.

סיימנו את בניית המגלשה לפני תום הזמן שהוקצה לנו וחיכינו לקבוצה השניה שתסיים. אמנם לי היה נראה שאנחנו יכולים לנוח אך גם ברגעים אלה היו עיני הבוחנות פקוחות כדי לקלוט את כישורינו החברתיים. קובי הבין את זה ראשון ומיד פנה ללימור ואמר: "לימור, תגידי לי, איך את משלבת קריירה של ניהול קשרי לקוחות עם גידול ילדים? זה ודאי אתגר לא קטן". לימור ענתה לו במלמול חסר פשר כלשהו. הבנתי שגם עליי להרשים את הבוחנות בידע שצברתי על חבריי החדשים ולהביע התעניינות כלשהי. "קובי", אמרתי, מנסה לחשוב מהר על שאלה, "איך אתה משלב מבטא צרפתי עם לימודים במכללה? זה בטח לא פשוט".

אחרי שסיימנו את המשימות הקבוצתיות חזרנו לכיתה לעוד סבב של ציור קוים וזיהוי מצולעים. ואז, תוך כדי שאני מותח קו בין משולש ישר זוית למשולש עקום זוית, ניגשה אליי קולגייט, חיוכה הנצחי עוד ממוסמר אל פיה, ואמרה: "יהונתן בר-און, עוד רבע שעה יש לך ראיון אישי אצל יועצת התנהגותית-תעסוקתית-רב-תחומית בחדר השני בסוף המסדרון, אז כשאתה מרגיש מוכן לך לשם".


פרק ז' – הראיון

שוב שמחה מילאה את לבי – במכון הזה לא משאירים דבר ליד המקרה. כדי להבין את מכלול תכונותיי הם אמנם מתייעצים בכוכבים ובמזלות אך גם מראיינים אותי.

מצאתי את עצמי יושב בחדר קטן ליד שולחן ומולי יושבת בחורה מצודדת שמתעניינת רק בי, שרוצה לחדור אל נבכי נשמתי. עיניה היו שחורות ומבטה חם ושליו. שיערה היה אסוף בגומיה וכך גם צרור הניירות שהיא הביאה עמה. היה אור נעים בחדר, לא חזק מדי. מאחוריה היו רפרפות בצבע ורוד ונראה לי שדמיינתי גם ריח של וורדים. הייתי קצת נבוך מהאינטימיות הפתאומית, אבל חיוכה היה מרגיע והעניק לי תחושה של כנות ושל פתיחות.
"ספר לי קצת על עצמך" היא אמרה.


** פרקים ח'-י"ב אינם זמינים בגירסה החינמית של הבלוג **


פרק י"ג – המכתב המיוחל

יהונתן
שלום רב

אנו מודים לך על שהשקעת מזמנך בתהליכי המיון לחברת NKT.
לצערנו, לא נמצאה התאמה בין כישוריך לבין המשרות המוצעות.

בברכת הצלחה בהמשך,
מחלקת משאבי אנוש
NKT

אז מתברר שלחינם נחפזתי לחשוב שהפרק על מחלקת משאבי האנוש יהיה קצר. יש המשך, יש אחרית. ההמתנה הארוכה התפוגגה באיבחה ברגע בו ראיתי בתיבת האי-מייל שלי את המכתב האלקטרוני מחברת NKT, שהיה חתום על ידי לא אחרת מאשר מחלקת משאבי האנוש עצמה. קראתי את הטקסט כמה פעמים. בגלל שכבר הייתי מיומן ובמקרה היה לי עט כחול, ישבתי וחילקתי את הפעלים שבמכתב לשתי קבוצות: פעילים וסבילים.
בקבוצת הפעילים כתבתי: "השקעת מזמנך"
ובקבוצת הסבילים כתבתי: 1. "לא נמצאה התאמה", 2. "המשרות המוצעות"
ונראה שגם זיהיתי את החוקיות: כל הפעלים הפעילים – אני הוא הנושא שלהם, וכל הסבילים – מחלקת משאבי האנוש.

נקלעתי למבוי סתום. תמו כל המשימות ואני נותרתי בביתי מהורהר, לא יודע איך להמשיך מכאן. אלוהים יודע שרציתי, הו כמה רציתי להקריב את חיי על מזבח המכונה. רציתי לקום כל בוקר ולהעביר את התג המגנטי ושדלתות הזכוכית תיפתחנה ואוכל להתמסר אל אולמות הניאון. כל כך שיוועתי לתקתק כל היום במקלדותיהם ובהפסקת הצהרים להזמין סושי ולשוחח על האיום האיראני ועל השפעותיו על מדד הדאו-ג'ונס. רציתי לקבל תפוח בדבש בראש השנה ו-3 שעות חופש ביום המשפחה ובקיץ לבלות עם העובדים האחרים בקלאב-הוטל באילת. אך כל תקוותיי נגוזו. איך אני יכול להמשיך מכאן? הרי את הנשמה שלי השארתי אצלם והם נפנפו אותי כאילו מעולם הם לא הכירו אותי אישית.

את הציור של העץ, את שלושת המקרים המשמעותיים בחיי, את דעתי על הילד עם הכינור, את הכל השארתי אצלם, שום דבר מהאישיות שלי לא השארתי לעצמי, והם כך זרקו אותי בהודעת מכונה. "לא נמצאה התאמה" – מי לא מצא? מישהו בכלל חיפש אותה, את ההתאמה? או שאולי לא נמצאה התאמה משום שהם פשוט ישבו שם, במחלקת משאבי האנוש, סביב הניירות שבהם טבועה נשמתי, פטפטו ואכלו צ'יפס. ואולי בזמן שפלחי תפוחי-האדמה בציפוי פלסטי מתפצחים בין שיניהם, הם ניגבו את פיותיהם באותם הניירות ואז הם הסתכלו ימינה ושמאלה ולא מצאו את ההתאמה. או שמא הם ישבו ליד הניירות כמה ימים ורק אז לא נמצאה ההתאמה המיוחלת. או שאולי פשוט כל אנשי מחלקת משאבי האנוש נבלעו בקרביה של מחלקתם וכך יצא תחת ידם מכתב ללא מגע אדם. אף אחד מהם הוא לא זה שלא מצא את ההתאמה – היא פשוט מעצמה לא נמצאה, כך אף אחד מהם הוא לא זה שכתב את המכתב – גם הוא נכתב ונחתם מעצמו.

מחיתי את הדמעות. מולי עדיין ריצד המכתב על צג המחשב. ואז שמתי לב שהיו לי טעויות בטבלה. אכן היה במכתב פועל אחד פעיל שמיוחס אליהם ושלא הכנסתי אותו לטבלה – "אנו מודים לך". אולי בכל זאת יש סיבה לכך שלא התקבלתי.

הארה / יולי 08'

"מעלינו שמים שופעים חסד כמו טל ויוצאת ברכה מפי מי שרצה לקלל"
(ער או חולם/אהוד בנאי)

הלילה ירד, אני פותח את החלון וקופץ החוצה אל גג האבן הסמוך. שוכב פרקדן אני צופה בכיפת השמים. הירח המלא מאיר באור חזק את הארץ מתחתיי. נראה שכאן, 3,500 מטר מעל פני הים, אורו חזק עוד יותר. המדבר אינסופי והוא צבוע בגווני כחול. הפסגות מעוטרות בכיפות שלג. ההרים סביבי מתהדרים בסטופות לבנות, שבכל אחת מהן נמצא אפרו של בודהה, חוץ מאחת, הגבוהה ביותר, שאליה עליתי ביום שישי בלילה בחלום. הגעתי אליה לבד. התיישבתי בחיקה ישיבה מזרחית. באותו הלילה לא היה איש בעולם, אפילו לא הנזירים, שמשתטחים כאן יום יום. ואז התחילה ההתגלות. אני לא יודע מה קיבלנו שם. לא תרצח ולא תגנוב היו טריוויאליים מדי. לא תחמוד היה לא רלוונטי.

הנסיעה ללדאק לא היתה פשוטה. כמו שלמעמד הר סיני קדמו 50 יום ולא מעט תלונות כך גם כאן המסע ארך 19 שעות (בכל זאת כלי התחבורה התקדמו מעט מאז) ויצאנו בחיפזון ב-3 לפנות בוקר כשכל מנאלי מוחשכת.

יצאנו לדרך, קבוצה קטנה של עבדים, שאפילו החופש המוחלט שניתן להם, לא יכול להאיר את חשכת עיניהם. נסענו בכביש מתפתל כשלצידנו רכס הרים בצבעים שהדמיון לא מרשה לייחס אותם להר ולמרגלותם זורם נהר האינדוס שמימיו מנצנצים באור השמש. וגם כאן המסע כלל טרוניות לרוב. וככל שהנוף יפה יותר כך התלונות קטנוניות יותר. קישואים ואבטיחים כבר לא יספקו אותם. יש צורך בטכנולוגיה גבוהה יותר.

לפי המדרש הידוע התמודדו הרים רבים על אירוח מתן תורה. הר סיני זכה בשל קומתו הנמוכה. קל לרדת ממנו. ההתגלות שחוויתי אני – בין הרים מעוטרים בכיפות שלג לבנות, על הסטופה הכי גבוהה – מחייבת.

ליל סוכות / אוקטובר 2014

מוצאי חג ראשון של סוכות – 3:40 לפנות בוקר.

אבא בנה סוכה כרגיל, היינו בנתניה כרגיל, פנינה ויהודה גם התארחו אצלנו כרגיל. סבתא גניה לא היתה, לראשונה מזה שנים היא נשארה בירושלים, וסבא בנצי אמנם היה, אך הוא היה אפאטי ובקושי הביע עניין באירוע. סבתא איילה שקועה עמוק בעולמה. אותי כל הזמן ליוותה התחושה שדור חולף. הסבים והסבתות היו תמיד במרכז סעודת ליל סוכות. תמיד היו סביבם דיונים וויכוחים ובדיחות. עכשיו נראה שזה חלף ואנחנו צופים בדעיכתם. ואני כל הזמן מנסה לספר לעצמי, וגם לעמליה, כמה הסבים והסבתות האלה היו משמעותיים בביתנו, כאילו כדי להזכיר לעצמי, כאילו כדי לוודא עם עצמי שכך באמת היה. ואני שוב משחזר בראש ושוב מספר ושוב מוודא – זה לא היה חלום! ואני פוחד. אולי הם יעזבו את העולם והעולם יסתדר בלעדיהם, נגלה שהחיים שלנו הם חיים גם בלעדיהם. ואולי נתחיל חיים חדשים שלהם לא יהיה מקום בהם. אולי אבא ואמא יעברו לתל-אביב, ויתחילו מסורות חדשות ומנהגים שבהם כבר לא יהיה להם מקום. ואני מדמיין במוחי שמסרב לישון, דור חדש של בראונים שלא יידעו את כל הניסים האלה.

אני יושב עכשיו ליד השולחן-בר בסטודיו של אמא. עמליה ישנה על המיטה הנפתחת לידי. מהחלון אני רואה את רחוב איתמר בן אב"י. דורון מסתובב שם עם נייקי. ואני מחזיק את עצמי ער, כאילו הזמן שאני ער, אפילו שאני לבד עם המחברת והחלון אבל בעולם הם עדיין נמצאים כולם, כאילו הזמן הזה זורם יותר לאט. הערנות שלי מאטה את הזמן, צריך רק לשמור עליה. תיכף תיפול שינה גם על עיניי והזמן ייסע הרחק מכאן, אבל בינתיים זה עוזר. אני מביט בחלון והזמן מאט. והוא מאט עד שכמעט נעצר. ופתאום, הרגע הזה נהיה אחד עם כל הרגעים שעברו, ואני יושב פה, בן 16 ובן 21 ובן 27 ואני מסתכל על הבניין האפור שמולנו. כשהייתי קטן אהבתי לעמוד מול החלון הזה שצופה על הבניין האפור, להתמקד באחת המרפסות שבו ואז לצעוד לאט אחורה ולהנות מהאשליה שאני מתקרב למרפסת ההיא, ואולי עוד רגע אקפוץ פנימה לתוך בית אחר וחיים אחרים. ירח מלא זורח למעלה וזה אותו ירח שזרח עליי בגיל 16 ואותו ירח שזרח על האוניה בה סבא בנצי הגיע לארץ. כמה זה עוזר שהמקום הוא אותו מקום. אני חושב על עמליה, שבית ילדותה נזנח – "ואין להם אלא ספר", כמו שביאליק כתב. ממקום מושבי על הבר אני מסתכל על הסוכה החשוכה. רואים מפה את הנצנוצים של הנורות הצבעוניות הזעירות שמשובצות בסכך, ולרגע זה נראה לי באמת אותו לילה עם כל שאר הלילות היפים של ליל סוכות. וזה רק כמה שעות מאז שישבנו בפנים לסעודת חג עם פנינה ויהודה וחנה ויוסי וסבתא גניה ואיזי וסבתא איילה וסבא בנצי. ועד אמצע הלילה נשארו פה הויזלים שהלכו לפני כמה דקות, והסוכה מקושטת פרחים מנייר שעשינו רק אתמול בבוקר כשחזרנו מבית-הספר, ואני מרגיש יותר טוב.

מחשבות ליליות 1

כבר 4:30 לפנות בוקר. התייאשתי מלנסות לישון והחלטתי להנות מהשעות השקטות המעטות שנותרו עד שיום חמישי יפרוץ אל הארץ בסערה. לאחרונה הרבה פעמים אני לא מצליח לישון בלילה. אולי זה בגלל ההריון. אני יושב עכשיו במרפסת, יש אוויר קריר ונעים שעוזר למחשבותיי לנדוד. חשבתי על זה שיש בבטן של עמליה יצור חדש שעומד להיכנס בשעריו של העולם הזה. וחשבתי כמה יופי יש בעולם שמחכה רק לו. כמה צבעים וצלילים ומראות ומחשבות וטעמים יש.

ומנגד הבליחה המחשבה על זה שבימינו יודעים לכמת כל טעם במספרים ואורכי גל. ובאמת כל היופי הזה, זה בסה"כ התגבשות מקרית של חומר ואנרגיה, ואדום הוא בסה"כ אורך גל אחד וירוק הוא אורך גל אחר, ומוזיקה היא הרעדה של האוויר בתדירויות מסוימות. העולם מלא, רוחש וגועש, אבל הכל חשוך ואפור ומטרטר טרטור סתמי אם אין אדם שחווה את כל זה. האדום הוא לא אדום והירוק הוא לא ירוק אם אין עין שצופה בהם. העולם הוא תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, וגם אם הוא מלא בקרני אור שיוצרות צבעים וצורות הוא עדיין חשוך, כי כל קרני האור שבעולם לא יאירו אותו אם אין עין אדם שתקלוט אותן. כי אין חושך אלא רק אדם שחשכו עיניו. והאמת היא שגם אם יש עין שצופה בצורות ובצבעים, הרי היא בסה"כ גלאי שקולט פוטונים ומזיז נוירונים. אז נדלק הנוירון שצועק "זה אדום", האם זה שונה מהביט שנדלק במחשב כשהוא מזהה "אדום"?

אבל כל זה לא משנה עכשיו, כשהעולם הזה, שמסתובב מיליון שנים זורק ניצוצות מפה לשם וחלבונים משם לפה, בסופו של דבר ברגע אחד מוציא מתוכו בן אדם אמיתי, כזה שיוכל לראות את הסדר שיש בכל זה ולהבחין בצורות ולתמוה ולהתפעל ולהרגיש. העולם מכין את בואו כבר יובלות אבל עכשיו הוא ממש עוד מעט מגיע. איך אפשר לישון בלילה כזה?



(אפריל 2016)


כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים