עוד שניה

עוד שניה עוברת. והשניה הבאה מתפצלת לשתים. ועוד שניה עוברת. ושוב פיצול. לפני קצת פחות מעשר דקות ועוד אלפי שניות מפוצלות יצאתי לרחוב לקנות שישיית בקבוקי מים. הייתי כל-כך צמא, אבל גם רציתי לשאוף עוד כמה שאיפות מהעיר לפני שנלך לישון.
אני אוהב את תל-אביב. החום של יוני משרה אווירה של חופש. חם, אבל לא חם מדי. שנינו שוכבים במיטה לא מכוסים. שתים-עשרה בלילה ובחוץ העיר-ללא-הפסקה חיה ונושמת. אנשים הולכים ברחובות שלפני חצי שעה צעדנו בהם שנינו, וקוראים משיריו של אלכסנדר פן שהעירייה תלתה בכל מקום. שקט עירוני שורר בחדר. השלווה הזאת, הייתי מסכים שתישאר לנצח. אור מהמרפסת של השכנים נכנס דרך החלון ומאיר את הספריה הקטנה שלנו.
כשעבדת ב-"בית הלנה" לפני 11 שנים אחד המטופלים שלך, אמיר, שהיה מאוד חולה, התחיל איתך. אז אמרת לו שיש לך חבר, והוא אני. אמיר ודאי כבר מת. אך האם גם השקר הקטן שלנו מת? או אולי הוא עדיין חי בתוכנו.
כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך? נראה שכל חיי חיכיתי לך. זה נשמע לך גרנדיוזי אבל חיכיתי בסה"כ לרגע הפשוט של להיות לצידך. ועכשיו אנחנו שוכבים בדממה זה לצד זה. ואני מכיר אותך ושמח שאת כאן לצידי למרות הכל. וגם את מכירה אותי וגם את שמחה. זה לפחות מה שאמרת לפני כמה שניות.

לפני שבוע, שלחת לי הודעת SMS ובה ברכת "יומולדת שמח" כלשונך. אני נושף חזק לכבות את הנרות. אבל להבה אחת עיקשת אוחזת בפתילה בכוח. אני נרגע קצת ושוב נושף. אולי הנר האחרון לא נכבה כי הוא כבר גלש לי לתוך החלום. מה את אומרת? אבל ה-SMS היה במציאות, נכון? אולי השניות אצלך מתפצלות יותר לאט. אני פוחד שהבוקר יגיע. פוחד להתעורר ולגלות שאת אינך. ומצד שני, פוחד להתעורר ולגלות שאת הנך כאן לצידי ואז אדע שעשיתי את הנורא מכל.
"מזל טוב על החלפת הקידומת" כתבת לי על הדף והדבקת שלוש מדבקות של חיפושיות אדומות. אולי בחרת בחיפושיות האלה כי ידעת שאני אוהב את הביטלס. כבר שבע שנים שלא החלפתי שום קידומת. ועוד כתבת "בהצלחה… רק שמחה… רעות ואחוה". איזו מין ברכה זאת? האם הייתי צריך להבין מתוך הנוסח הלקוח מ-"שבע-ברכות" שרצית שנתחתן?
ועוד סיפור קטן. בכיתה ג' המורה ריקי צעקה עליי והתחלתי לבכות. את בטח לא זוכרת, הבנות בכיתה אירגנו לך מסיבת הפתעה ואני גיליתי לך את זה בהפסקה. קצת אחרי הצלצול, כשהמורה הגיעה, הבנות סיפרו לה את זה. את יודעת שזאת היתה הפעם הראשונה שדיברתי עם ילדה מהבית-ספר? את היית אותה הילדה. המורה ריקי צעקה עליי. הבנות כעסו עליי. והבנים שבדיוק נכנסו לכיתה מזיעים אחרי משחק כדורגל בכלל לא הבינו על מה המהומה, זה היה נראה להם עניין של בנות, כל עסקי היום-הולדת האלה. רק את היית קצת נבוכה שכל ההתרחשות הזאת היתה סביבך.

הזמן זורם לאט, אבל האם הוא יכול לזרום לאט יותר, כמו בספרו של מורקמי שעומד לו במדף הראשון וקרן אור דקה נופלת עליו מהחלון ברגע זה. את הספר הזה קראתי בוורנאסי. כל לילה, כשהיתה הפסקת חשמל מ-4 עד 5 לפנות בוקר והמאוורר-תקרה היה נעצר, הייתי מתעורר וקורא בו. התודעה של גיבור הספר גרמה לכל שניה להתפצל כך שאת השניה הבאה הוא היה תופס כשתי שניות ואז כשעוברת השניה הראשונה מביניהן זה שוב היה מתפצל והוא היה חווה את השניה השניה כשתי שניות וחוזר חלילה. בטח לא עקבת אחרי ההסבר הזה. אף פעם לא אהבת את כל ההתפלספויות האלה.

עד כמה העולמות שלנו התרחקו אחד מהשני ועדיין בשיחה איתך עכשיו אני מרגיש כל-כך קרוב. אנחנו חיים בשני עולמות שכמעט ואין ביניהם השקה. כשלמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, רחוק מכל זה, אמרת "אוי כמה מתאים לך לעשות הכל כדי שאמא שלך תהיה מרוצה". גם את גרת בירושלים, כשעבדת ב-"בית-הלנה". את אומרת שאת לא אוהבת את ירושלים בגלל הקור. אולי זו הסיבה שאני אהבתי אותה. כי הקור הירושלמי הזה עימעם אצלי את התחושה שקר לי בחיים.
את אומרת שזה היה מגיע לי. תראי, אני יודע שסבלת ממני הרבה. הייתי טירון ברומנטיקה. כמו בכל תחום אחר בחיים אני מפגר אחרי האדם הממוצע בשמונה שנים. הייתי אז בדיוק לקראת סיום התהליך שבו אני אמור להבין שיש עוד אנשים בעולם מלבדי. את שותקת. אולי זה סימן לסליחה.
מהמרפסת של השכנים נשמעים קולות של איסוף הכוסות מהשולחן. בטח תיכף יכבה האור. באחת המגירות מצאתי דף שנתלש מהיומן שלי. "22/2/2004 – מבחן בסוציולוגיה ואח"כ מבחן במחשבים." את רואה, כנראה אז התחלתי לגלות שגם לך יש חיים משל עצמך והתחלתי להתעניין בהם ולציין אותם אצלי ביומן. 6 שנים חלפו מאז, את כל המבחנים האלה עברנו מזמן אבל האם עברנו את כל המבחנים?

את כל-כך יפה ואצילית. כשראיתי אותך הולכת עם הבן שלך ליד תיאטרון הקאמרי היית כל-כך מכובדת. אני עדיין הולך עם אותם סנדלי שורש מכיתה ט'. עדיין עם מכנסיים קצרים וחולצת טריקו שחורה מהסניף. אולי אני עדיין בכיתה ט' וכבר אז התחילו השניות להתפצל. זה היה לפני כל-כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכר.

מודעות פרסומת

4 Responses to “עוד שניה”


  1. 1 גלעד יוני 18, 2010 ב- 7:53 AM

    החיים שלנו מורכבים מהרבה סיפורים קטנים, כל רגע מהחיים שלנו שולח קנוקנות אל עשרות, מאות, אלפי סיפורים אחרים. זו גדולה אמיתית לדעת לפרוט את הרגע האחד, כמו הזמן, כמו השניות שמתפצלות, לעוד סיפור אחד ועוד סיפור אחד.
    יש לסיפור הזה קצב נהדר.
    תודה רבה לך ושבת שלום.

  2. 2 תומר יוני 27, 2010 ב- 6:48 AM

    יפה. מדכא. אמיתי?

  3. 4 אריאל ינואר 28, 2011 ב- 12:30 PM

    אני לא יודע אם אתה מפוספס יותר ככותב או כמוזיקאי או שאין סתירה. איזה כיף לי שאני יכול לומר שאני מכיר אותך.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים


%d בלוגרים אהבו את זה: