הקניין רוחני?

במקצוע האמנות והספרות יש רק תורת מוסר אחת: קח לכל עניין את המילה היותר טובה, היותר מקבילה, היותר יפה והיותר מכוונת. אם מוצא אתה מילה זו אצל אחר, אז אין לך הרשות, אלא, אדרבא, מוטלת עליך החובה לקחתה משם. מי, שבכדי שלא יכשל בגניבה ספרותית, משתמש לעניינו במילה שהיא פחות מכוונת לו, אפשר שעל-פי מושגיו של בעל-בית הגון הוא איש ישר, אבל על-פי מושגי הקולטורה הוא הנבל. אם הגניבה הספרותית מכבדת את בעליה או נותנת עליו חרפה – דבר זה אינו תלוי בעצם הגניבה, אלא בתנאים שעל פיהם הגניבה נעשית. (מתוך "על הגניבה"/דוד פרישמן)

אני כותב את ההרהורים הבאים בעקבות פסק הבוררות שקבע כי להקת "הדג נחש" השתמשה בלחן של המוסיקאי אריאל זילבר שימוש פסול. אני לא משפטן ולא מתיימר לדבר על הפן המשפטי של הנושא. הדברים הם רק פירוש שלי לרעיון של מקום האמנות בתרבות.



קניין רוחני
האם יצא לכם אי פעם לחשוב על המשמעות המילולית של המושג "קניין רוחני"? זהו מושג שלו פופולאריות הולכת וגוברת בעולם אבל בעצם אלו שתי מילים שבעברית יש להן משמעויות כמעט מנוגדות.

המילה "קניין" מייצגת את החברה, את המשטר. היא מילה שאין לה משמעות ללא המשטר. החברה היא זו שיוצקת את התוכן לתוכה. הקניין הוא משהו זמני שתקף עד שתבוא חברה אחרת ומשטר אחר שלו חוקי קניין משלו.

ואילו המילה "רוחני" היא ההיפך הגמור. היא מייצגת את האדם, את האינדבידואל, את רוח האדם ששום חברה זו או אחרת לא יכולה לכבול. הרוח לא קיבלה את משמעותה מן החברה או השלטון הזמניים ואלו לא שולטים בה.



עוד מעט תשמעו שירים שכבר שמעתם
אמן, בעיניי, הוא משרת של התרבות שלתוכה הוא נולד. לאורך ההסטוריה של כל תרבות, האמנים תמיד הובילו את השינויים בשפה, במוסיקה, באופנה ועוד. יצירות האמנות היוו את ההשראה לתרבות העממית. בעיניי זה אחד המאפיינים של אמנות, שהיא מרחיבה את מרחב השפה, המחשבה, הדמיון.

בכל דור יצירות הרוח היוו את ההשראה עבור יצירות הרוח של הדור הבא. כך לדוגמה בציור: הזרם האימפרסיוניסטי צמח במאה התשע-עשרה על-ידי כמה ציירים חלוצים שהיוו את ההשראה עבור ציירים אחרים שנהיו גם הם אימפרסיוניסטים. והם בתורם היוו את הקרקע להתפתחותו של הזרם האקספרסיוניסטי בדור הבא. אותו הדבר בספרות בשירה ובמוסיקה ובעצם בכל יצירה של רוח האדם כמו גם בטכנולוגיה. המצאת המכונית, למשל, יכלה לקרות רק בעולם בו היו מרכבות ועגלות.

"איך שיר נולד? כמו תינוק: בהתחלה זה כואב, אחר-כך יוצא החוצה וכולם שמחים. ופתאום, איזה יופי, הוא הולך לבד"

אני חושב שיהונתן גפן הפליא לנסח את תהליך היצירה. בהתחלה אולי זה כואב להוציא משהו מתוכך ולשתף בו את שאר העולם. אחר-כך, כשהוא יוצא החוצה, כולם שמחים. אבל היופי האמיתי זה כשהוא הולך לבד, כשהשיר נהפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות. כשאנשים מרגישים שהם גדלו על השיר הזה והוא השאיר חותם בהם וביצירותיהם.



העידן המודרני
הנטייה הטבעית של יצירת הרוח היא להתפשט לכל עבר. וכך רעיונות שהתחילו בסיפור או בשיר נכנסים לשפה ומרחיבים אותה, פושטים צורה ולובשים צורה ואי אפשר לחזות לאן הם יתגלגלו. כך היה מאז ומעולם. בעבר, תהליך ההיטמעות של יצירה בתרבות היה איטי. אבל אז הגיעו הדפוס וכמה מאות שנים אחריו האינטרנט שגרמו ליצירות להתפשט ביתר קלות ושינו את פני האמנות.

בעקבות השינויים שהביא איתו העידן המודרני, החברה החליטה לתגמל את אנשי הרוח על יצירותיהם, אולי מתוך כך שהיא הכירה בערכן ובחשיבותן לאנושות. זכויות היוצרים מאפשרות לאמן להתפרנס מיצירתו וכך החברה מאפשרת לו להתמיד ביצירתו. עם השנים, כשמעמד זכויות היוצרים הלך והתקבע, קרה תהליך שבעיניי הוא כמעט אבסורדי. המעמד המשפטי שזכויות היוצרים הקנו גרם לאמנים מסוימים לשיבוש ההבנה מהי יצירה רוחנית. הם הפסיקו לראות את יצירתם כדבר שבא לשרת את התרבות ולהרחיב אותה אלא להיפך הם רואים בה כלי שבא לנגוס בשפה ובמחשבה, למעט ולהגביל אותן. ומהרגע שיצירתם יצאה לאור השפה העממית תצטמצם, שכן חלק ממנה סופח ונרשם על שמו של האמן בטאבו, וכמו כל נכס נדל"ני, גם כאן הכניסה רק לחברים של בעל הנכס.



הכל בגלל האהבה
לפני שאעסוק במקרה של זילבר אני רוצה לדבר על מקרה אחר שרובכם ודאי הספקתם כבר לשכוח. בשנת 2004 יצא קמפיין של מועצת יש"ע שנשא את הסיסמה "יש לנו אהבה והיא תנצח". מיותר לציין שהמשפט מזכיר את השיר "יש בי אהבה והיא תנצח" שכתב ארקדי דוכין וביצע אריק איינשטיין. בכתבה ב-NRG קראתי שמנהלו של דוכין אמר בתגובה: "זו הפרה בוטה של זכויות יוצרים ואנחנו נפעל בהתאם", ובהתעלם מן האבסורד שעולה מדבריו הוא ממשיך: "רק לפני חודש סיימתי תביעה דומה של נעמי שמר בעניין הפרה בוטה של זכויות יוצרים. מישהו שהוציא ספר וקרא לו 'יש לי יום יום חג' ".

כמעט בכל טקסט בעברית, בכל נאום ובכל שיר, אפשר למצוא את התרומה האדירה של משוררי העבר לשפה. את הניסוחים שהם טבעו וברבות השנים הפכו למטבע לשון וכך הרחיבו לנו את צורת הניסוח ובעקבות כך את המחשבה. המשפט "יש בי אהבה והיא תנצח", הוא משפט פשוט ועם זאת הוא הצליח לנסח משהו שעוד לא נאמר על אהבה – רעיון, שהפוטנציאל שלו כבר היה טמון בשפה ודוכין הצליח לנסח אותו וכך להחיות אותו.

המסר שהובא בשמו של דוכין הוא כזה: ניסחתי רעיון בשפה, הרעיון תפס והקהל אוהב אותו אבל רק לחברים שלי אני מרשה לחשוב שהאהבה שבהם תנצח, שהרי הרעיון שאהבה תנצח הוא רעיון שלי. ולאותם אלו שאינם חברים שלי, צר לי אך אהבתכם לא יכולה לנצח כי "לנצח" רשום על שמי. האהבה שלכם יכולה מקסימום לפרוח (במחשבה שניה, גם הרעיון שהאהבה תפרח הוא רעיון שודאי נוסח בעבר על-ידי משורר שכן בטבע רק פרחים פורחים).

אין בכוונתי לזלזל בזיקה שיש בין היוצר ליצירתו אלא אדרבה, בעיניי לדוכין יש מקום של כבוד בתרבות בכך שהוא השפיע עליה ועל השפה. זה אך אירוני שדווקא משפט על אהבה הוא מנסה להקיף בגדר. כנראה האהבה שלי היא לא האהבה שלו.

לשמחתי, באותה כתבה הובאה גם תגובתו של אריק איינשטיין לנושא: "זה משפט שכבר נוצל כל כך הרבה פעמים בכל מיני הזדמנויות, עד שהפך לנחלת הכלל. זה משפט שכבר השתמשו בו הפועל ירושלים בכדורסל: עדי גורדון, כדורסלן הפועל ירושלים, הדפיס 2000 גופיות, שהמשפט הזה כתוב עליהן. קשה לי להתייחס לזה, המילים הן של ארקדי". לאור התגובה הרגועה והמיושבת, לא נותר למראיינת אלא לזעוק: "אבל השיר מזוהה איתך, ואתה מזוהה עם השמאל". תשובתו של איינשטיין: "שטויות. אני לא אוהב את השמאלה והימינה… בגדול המשפט כבר לא שייך לנו, הוא שייך לכולם".



מה נעשה שהדור שלי עקום כזה
פסק הבוררות בעניין שירם של להקת "הדג נחש" לקח את האבסורד צעד קדימה. השופט פסק שעל הלהקה לשלם לזילבר 100 אלף שקל, וכן ייאסר עליה לעשות שימוש ציבורי בשיר הזה ולמכור עוד עותקים מהאלבומים בהם הוא מופיע. ועל אקו"ם להחריג את השיר מהרפרטואר שלהם.

יצירתו של אריאל זילבר, שלדעתי ניכרת השפעתה על חברי להקת "הדג נחש" בשירם "מה נעשה", עשתה מה שכל יצירות האמנות הגדולות בהיסטוריה עשו – היא השפיעה על אמני הדור הבא. לדעתי אין מחמאה גדולה מזו ליוצר. בגלל שהחברה מכירה בקשר של היוצר ליצירתו, אני חושב שבמקרה כזה המקסימום שהאמן יכול היה לדרוש זה קרדיט או אולי תמלוגים. אבל הרעיון ששופט, כנציג המשטר, יוכל למחוק שיר מהרפרטואר של התרבות הישראלית, הוא רעיון יומרני ומופרך. כאמור, הרוח לא קיבלה את תוקפה מן החברה והמשטר ואלו לא שולטים בה. אקו"ם ושאר מוסדות המדינה יכולים למחוק כל שיר מהרפרטואר שלהם אך לא מהרפרטואר של רוח האדם.




  • בעניין דוכין – http://www.nrg.co.il/online/11/ART/760/506.html
  • בעניין זילבר – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4042649,00.html
  • גירסת PDF
  • מודעות פרסומת

    0 Responses to “הקניין רוחני?”



    1. להגיב

    להשאיר תגובה

    הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

    הלוגו של WordPress.com

    אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Twitter

    אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Facebook

    אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת גוגל פלוס

    אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    מתחבר ל-%s




    כל הרשומות בבלוג

    הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים


    %d בלוגרים אהבו את זה: