לכבוד החנוכה/בעקבות השירים והסיפורים

לפני כמה שנים סבא בנצי ביקש ממני לומר כמה דברים בהדלקת נרות משפחתית. קראתי כל מיני מקורות ואספתי רעיונות. לאחרונה עברתי על הדף עם הדברים ועיבדתי אותו לחיבור מסודר.

גירסת PDF נוחה יותר לקריאה ניתן למצוא כאן.
חג שמח!

נר ראשון.

לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו […] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. (תלמוד בבלי, עבודה זרה ח' ע"א)

מאז שהייתי ילד, נר ראשון של חנוכה היה יום קצת מוזר. זהו יום רגיל, ונראה לי שאין רגיל ממנו בכל ימות השנה. אין הכנות במשך היום, לא בגדים יפים, אין סעודת חג ולא שותים יין. הבית שרוי בשגרה אפרורית. אני בוהה במחשב, אמא רואה סרט בחדר, שרון במקלחת. ואז, באיזשהו שלב של הערב אבא קורא לכולנו לבוא להדליק נרות. אבל זוהי רק הפסקה קלה מעיסוקינו הקודמים. אפילו אין צורך לכבות את הטלוויזיה, "תחלישי קצת ובואי!", אבא צועק מהסלון.

היום קצר, השעה לא כל-כך מאוחרת אבל השמש שקעה כבר מזמן, החלונות מוגפים, קר בחוץ וחשוך – ללא ספק כבר כלתה רגל מן השוק. אנחנו מתכנסים כל המשפחה, ספונים בסלון. גם סבא וסבתא באים להדלקת הנרות. אנחנו מדליקים בשלוש חנוכיות, נר אחד בכל אחת כמנהג בית הלל.

הנרות כבר דולקים וכולנו יחד, כמצוות אנשים מלומדה, פוצחים בשירת "הנרות הללו" במנגינה המוכרת שמזכירה איזה מארש צבאי כלשהו. אנחנו שרים מחוייכים, ואולי גם קצת משועממים. רק סבא נראה קצת מוטרד. כחס על השמן, הוא מביט בנרות בזמן שאנחנו שרים. הוא שולח לעברם מבט עמום, מקווה שלא יכבו טרם זמנם.

יפה עשו חכמינו שלא גזרו עלינו זלילה וסביאה בחג הזה. טוב שהם השאירו את הקרם-שניט לשבועות ואת המנגל ליום העצמאות. קר מדי בשביל קרנבל.

שרון כבר בטלפון ודורון כבר למטה עם הכלב, אבל אנחנו מקפידים להמשיך ולשיר את כל הבתים של "מעוז צור", אולי יישאר משהו מהחג לעוד כמה דקות בטרם נדעך חזרה אל תוך השעשועון הטלויזיוני.

איזה חג עגמומי, אני חושב לעצמי, ונשאר לבהות בלהבות הקטנות.

נר שני.

חנוכה, חנוכה,
חג יפה כל כך
אור חביב מסביב,
גיל לילד רך.
("חנוכה חנוכה"/לוין קיפניס)

אנחנו נוסעים להדלקת נרות אצל סבתא בירושלים. דוד יהודה מברך על הנרות. אך מהר מאוד הנרות נזנחים להם בצד – הטקס תם, פרסום הנס יידחה ליום אחר – ואנחנו עוברים לחלוקת כל מיני מטבעות שוקולד וסביבונים, סופגניות וכדים קטנים – לקיים "גיל לילד רך". עגמומיות החג מאתמול אט אט מתפזרת לה. שלל שירים קופצניים ועליזים ממלאים את חלל הבית. שיר רודף שיר, אני סופר אותם ונראה לי שאין עוד חג שנכתבו עליו כל-כך הרבה שירים כמו חנוכה. והשירים עליזים ואביביים, אולי זאת מעין ריאקציה לעגמומיות הטבעית שלו, למיעוט התוכן הדתי-טקסי שבו.

המסיבה ממשיכה. כל שיר צעקני יותר מקודמו. ונראה שהשירים מנסים להיאבק בחג עצמו. בין "חנוכה חנוכה" החמוד ל-"מי ימלל" המתריס ובין "ימי החנוכה" העליז ל-"באנו חושך לגרש" הקולני, אני מהרהר לעצמי ונראה לי שהתיאורים בשירים האלה לא נכתבו כדי לתאר את החג כפי שנקבע במסורת חז"ל, אלא לצאת חוצץ נגדו וליצור חג אלטרנטיבי.

התיאור של ימי החנוכה שממלאים את לבנו בגיל ובשמחה, מרגיש מנוגד לאווירת השגרה האפורה ששורה בזמן שאנחנו מול הטלויזיה והנרות מתכלים להם לאיטם. בכל שמונת ימי החנוכה החג מעסיק אותנו אולי חצי שעה ביום, ממש בניגוד ל-"לילה ויום סביבונינו ייסוב", ואין בימי החג הזה אף קידוש או סעודת מצווה – "סופגניות נאכל בם לרוב" היה יכול לתאר טוב יותר את המימונה.

"באנו חושך לגרש" לֻווה ברקיעות רגליים בריצפה שמנערות אותי לרגע מהרהוריי חזרה אל האירוע המשפחתי. אל מול החנוכיה הקטנה, שנרותיה איבדו כבר כמחצית מגובהם, אני מדמיין את מגרשי החושך באים ובידם אור ואש. והם קוראים בקול תקיף: "סורה חושך, הלאה שחור!" – כופרים בקטנותו ובעגמומיותו של החג.

מהפטיפון בוקעים כעת קולות "אנו נושאים לפידים" שכבר ממש הכריז מלחמה גלויה בחג הקטן והצנוע הזה. הנרות נבלעים בלפידים. "נס לא קרה לנו!" הם מכחישים, "פך שמן לא מצאנו!" הם מודיעים בגאון. והם קוראים לכל מי שלבו צמא לאור, לנטוש את החג ואת נרותיו הזעירים, לקחת לפיד בוער ולהצטרף אל בני האור.

נר שלישי.

אנו נושאים לפידים בלילות אפלים.
זורחים השבילים מתחת רגלינו.
מי אשר לב לו הצמא לאור –
ישא את עיניו ולבו אלינו
לאור –
ויבוא.
נס לא קרה לנו –
פך שמן במערה לא מצאנו.
לעמק הלכנו,
ההרה עלינו,
מעינות האורות
הגנוזים גילינו.
וסלעים כבדים
חוסמים בעדם
בסלע חצבנו עד דם –
ויהי אור.
(מתוך "פרחי בר"/אהרון זאב)

מאז ימי שיבת ציון עברה ארץ ישראל טלטלות רבות. במאה השישית לפני הספירה כבש כורש, מלך פרס את כל שטחי האימפריה הבבלית ובתוכם ארץ ישראל. כורש איפשר ליהודים לחזור ארצה ולבנות מחדש את בית המקדש. מאתיים שנה אח"כ כבש אלכסנרד מוקדון את כל שטחי האימפריה הפרסית ופתח את התקופה ההלניסטית במזרח התיכון. האימפריה שלו לא החזיקה מעמד הרבה זמן ואחרי מותו פרצו מלחמות פנימיות שחילקו את האימפריה למספר ממלכות. אחת מהן היתה הממלכה הסלאוקית שנשלטה בידי בית סלאוקוס במשך כשלוש-מאות שנה. בשיא כוחה חלשה על מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, והמישור האיראני עד לנהר האינדוס. הייתה זו המדינה הגדולה ביותר בעולם ההלניסטי. בימיו של אנטיוכוס הרביעי החלה קריסתה של הממלכה שעתידה להסתיים עם הכיבוש הרומי. בינו ובין היהודים היו התנגשויות רבות. הוא בזז את אוצרות בית המקדש וטבח ביהודים. בשנת 167 לפני הספירה הוא הוציא את "גזירות השמד", שכללו בין היתר איסור קיום מצוות, איסור על קיום ברית מילה ואיסור על לימוד תורה.

בימים ההם היה כהן בישראל ושמו מתתיהו בן יוחנן בן שמעון מבני יהויריב בירושלים והוא יושב בהר מודעית. (מקבים א', ב')

מתתיהו היה איש נגיד ונכבד בקרב עמו כמו שמעידים עליו בספר מקבים. הוא היה קנאי לתורת ה' וכך גם היו בניו. ממש כמו בזמן הזה, גם בימים ההם השבילים זרחו לקנאים מתחת רגליהם. דבר לא יסית את מתתיהו ובניו מדרכם.

"מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו – יבֹא אחרי!" (שם)

מתתיהו קורא בקול לכל מי שלב לו, הצמא לאור התורה, לבוא אחריו. קריאתו זו שנשמע בה הד לקריאתו של משה "מי לה' אלי" (שמות ל"ב), הציתה בלבם של רבים לאורך ההסטוריה את אש המרד. מרד החשמונאים נפתח. המרד, שנמשך כ-6 שנים, גבה מחיר דמים כבד אך הוא הצליח לערער את אחיזתם של הסלאוקים בארץ ישראל והביא בסופו של דבר לנסיגתה של האימפריה הסלאוקית מיהודה והקמת המדינה החשמונאית כעשרים שנה לאחר סיום המרד.

מעמד חנוכת המזבח בשנת 164 לפנה"ס היה נקודת שיא בהשתלשלות מרד החשמונאים. המקבים טיהרו את המקדש וחנכו מחדש את עבודת הקרבת הקרבנות. ניתן לחוש מספרי המקבים את התשועה הגדולה והשמחה המתפרצת:

ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים […] ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. (מקבים א', ד')

"אנו נושאים לפידים" – הוא שירם: נס לא קרה להם, גם פך שמן הם לא מצאו. "מכבי מושיע ופודה" – היא סיסמתם. ימי החנוכה הם ימי חנוכת מקדשם וגיל ושמחה מילאו אז את לבם. "ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים" – זאת היתה האווירה של חגם.

נר רביעי.

מעוז צור ישועתי,
לך נאה לשבח,
תיכון בית תפילתי,
ושם תודה נזבח.
לעת תכין מטבח
מצר המנבח.
אז אגמור
בשיר מזמור
חנוכת המזבח.
("מעוז צור"/ככל הנראה נכתב בגרמניה במאה ה-13)

ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה. (מקבים ב', י')

הימים היו ימי מלחמה שסופה לא נראה באופק. חומות מגדלי ירושלים נפרצו וחייהם מררו בקושי. האבדות היו רבות וקל לדמיין את המצוקה שפשתה בכל מקום. ועל הרקע הזה אפשר להבין אולי קצת יותר טוב את גודל ההתלהבות והשמחה שפרצה במעמד חנוכת המזבח שהיה נקודת אור בתקופה קשה כל-כך. מיד עם טיהור המקדש הם חגגו את חג הסוכות שבאותה שנה לא התאפשר להם לחגוג אותו במועדו. אבל חג הסוכות הוא לא רק עוד אחד משלשת הרגלים. בית המקדש הראשון נחנך בחג הסוכות ואפשר לדמיין את הזיכרון הקולקטיבי מימיו הגדולים של העם שב ומתעורר וממלא את האנשים בתקווה, בציפייה שהנה זה קורה בפעם השלישית.

וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּיֶרַח הָאֵתָנִים, בֶּחָג–הוּא, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי […] וַיַּחְנְכוּ אֶת-בֵּית ה', הַמֶּלֶךְ וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל […] וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת-הַהִיא אֶת-הֶחָג וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל מִצְרַיִם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, שִׁבְעַת יָמִים, וְשִׁבְעַת יָמִים–אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. (מלכים א', ח')

זיכרון ימי מלכות שלמה המפוארים מצית את הדמיון ומחייה מחדש את רוח הגאולה בעם. תקווה חדשה לעצמאות מדינית ממלאת את לבם.

החג נקבע לדורות. חנוכה נכנס יחד עם עוד 35 ימים טובים ל-"מגילת תענית". המגילה היא רשימה קדומה של ימים בלוח השנה העברי שבהם התרחשו מאורעות טובים לישראל ועל-כן אסרו להתענות בהם ולהתאבל. את רוב החגים שמצויינים במגילה ביטלו בזמן הגמרא. חנוכה נשאר.

נר חמישי.

אבי הדליק נרות לי
ושמש לו אבוקה.
יודעים אתם לכבוד מה?
לכבוד החנוכה.
("לכבוד החנוכה"/חיים נחמן ביאליק)

אני יושב עם חן בת השלוש על הספה וספר השירים פתוח על ברכיי. אמא שלה במטבח מלבבת לביבות והיא בינתיים שרה איתי את השירים בעל-פה, עושה את עצמה קוראת מהספר. "אבי הדליק נרות לי ושמש לו אבוקה" אני שר והיא ממשיכה: "יודעים אתם לכבוד מה?" אני ממשיך: "אמי נתנה לביבה לי", והיא: "יודעים אתם לכבוד מה?" ואח"כ "מורי נתן סביבון לי" והיא חוזרת ומוודאת: "יודעים אתם לכבוד מה?" – לכבוד מה בעצם? אני חושב. אולי גם ביאליק בעצמו לא היה ממש בטוח ולכן חיבר את הגירסה החנוכייתית הזאת ל-"מה נשתנה".

מאי חנוכה, דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון? (תלמוד בבלי, שבת דף כ"א ע"ב)

גם הגמרא תוהה לכבוד מה. מהו חנוכה, היא שואלת כ-400 שנה לאחר קביעת החג, שחכמינו אסרו להספיד ולהתענות בו?

אם נחפש את חנוכה במשנה, האיזכור היחיד שנמצא מופיע במשנה הבאה:

גמל שהוא טעון פשתן, ועובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות, ודלקה בנרו של חנווני, והדליק את הבירה – בעל הגמל חייב; הניח חנווני נרו מבחוץ – החנווני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה – פטור. (משנה, בבא-קמא, ו')

יותר משאפשר ללמוד על החג ממה שיש במשנה, אפשר ללמוד עליו ממה שאין בה. חנוכה נשמט מהמשנה: החג כמעט ולא מופיע בה, הוא מוזכר רק בדרך אגב. המשנה מקיפה את רוב אורחות החיים של היהודי בזמנה ולכן ההשמטה של חנוכה בולטת במיוחד. יתר על כן, ספרי המקבים לא נכנסו לתנ"ך ואף נאסר לקרוא בהם. נראה שחכמי המשנה, ובפרט עורך המשנה, ניסו להעלים את החג.

כבר ניתנו סיבות לרוב מדוע חז"ל התנכרו לחנוכה. הרמב"ן, לדוגמה, מציין (בפירושו על ספר בראשית) שהחשמונאים, שהיו כהנים, חטאו בכך שתפסו את המלוכה שהובטחה לבית-דוד. אני חושב שחז"ל פשוט הסתייגו מרעיון המרד ולכן ניסו לטשטש את זכרו. "מהו חנוכה?" שואלת הגמרא, ואכן כשהיא עונה מצטייר חג אחר, שונה במהותו מ-"חג המרד" החשמונאי:

שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. (תלמוד בבלי, שבת דף כ"א ע"ב)

חג אחר לגמרי עולה מתיאורה של הגמרא. נצחון החשמונאים במרד מוזכר כאן רק כרקע היסטורי לסיפור האמיתי, שהוא: נס פך השמן.

הממלכה החשמונאית שקמה כמה שנים לאחר המרד החזיקה כשמונים שנה. תקופת שלטון בית חשמונאי היתה תקופה של זוהר ופריחה כלכלית ותרבותית. בשנת 63 לפנה"ס כבש פומפיוס את הממלכה והחל את התקופה הרומית בארץ ישראל. זיכרון החשמונאים הצית את אש המרד מספר פעמים בזמן השלטון הרומי בארץ ישראל, אולם התוצאות היו קשות ומרות: החל במרד הגדול שהביא לחורבן בית המקדש וכלה במרד בר-כוכבא שהביא לחורבן כולל וגלות. חכמי המשנה והגמרא כבר היו למודי מרידות. אפשר לנחש מדוע חז"ל לא רצו לעשות חגיגה סביב זיכרון המרד (וכנראה זה גם תלוי את מי שואלים). בכל מקרה, אם בגלל שהם התנגדו לרעיון המרד מתוך חוש אחריות ואם שהם התנגדו למרד מפחד השלטון הרומי, מה שבטוח הוא שהם כבר לא יכלו להזדהות עם האווירה החגיגית המתוארת בספרי המקבים. ההויה שלהם כבר לא לוותה ב-"שירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים".

נשאלת השאלה: אם חז"ל הסתייגו כל-כך מחנוכה, מדוע לא ביטלו אותו יחד עם שאר המועדים מ-"מגילת תענית"?

אני משער שהסיבה לכך שחנוכה לא בטל היא כי הוא היה חג עממי קדום שיתכן שאף היה מקובל עוד לפני תקופת החשמונאים. בכל אופן בתקופת התנאים הוא כבר היה מושרש ומבוסס ולפיכך לא ניתן היה לבטלו. אפשר לחוש זאת בדברי המשנה שקראנו קודם: סוחר בדים שעבר ברחוב עם גמלו טעון בפשתן בחנוכה, צריך היה לקחת בחשבון שהוא ייתקל בנרות חנוכה. משמע: המנהג היה נפוץ ולא ניתן היה להעלים את החג בקלות. וכך צמח לו "חג פך השמן" כדי להוות תחליף רעיוני ל-"חג המרד".

נר שישי.

כד קטן, כד קטן,
שמונה ימים שמנו נתן.
כל העם התפלא:
מאליו הוא מתמלא!
כל העם אז התכנס
והכריז: אך זהו נס!
אילולא כד זה נשאר
מקדשנו לא הואר.
("כד קטן"/אהרון אשמן-יואל ולבה)

מצות חנוכה: נר איש וביתו. והמהדרין: נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין: בית שמאי אומרים – יום ראשון מדליק שמֹנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים – יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. (תלמוד בבלי, שבת דף כ"א ע"ב)

נס גדול – חג קטן. המצווה היחידה שמאפיינת את החג היא הדלקת הנר. נר אחד בכל יום. הגמרא השאירה אופציה, למהדרים, להדליק כמה נרות. נראה שאנחנו לא מסוגלים לשאת את העליבות שבהדלקת נר בודד ולכן אימצנו כולנו את מנהגי ההידור וכולנו מדליקים ביום הראשון נר אחד ומכאן ואילך "מוסיף והולך" – כבית הלל.

על מה בכלל חולקים בית הלל ובית שמאי? הרי לא מדובר בהלכה אלא במנהג, בהידור מצווה. היה נראה לי הגיוני שאם מישהו בוחר להדר במצווה, שידליק עוד נרות וירבה בפרסום הנס – שיהדר כמה שירצה, שילדיק שלושה או שמונה או שמונה-עשר נרות, ככל אשר ידבנו לבו. ועוד: אם זוהי רק דרך להדר במצווה, מדוע נפסק לכולם להדר דווקא באופן בו בית הלל הידרו?

בית שמאי ובית הלל היו שתי האסכולות השליטות בקרב הפרושים בשלהי ימי בית שני. בית הלל היו נוחים וסתגלנים יותר וההלכה שלהם היתה קשובה לרוחות הזמן. הם היו מתונים והיו יותר נכונים לפשרות מול המציאות המשתנה ובפרט מול השלטון הרומי. בית שמאי לעומתם, היו קפדנים יותר ונאמנים להלכה הקדומה. ההלכה שלהם לא היתה נתונה לשינויים. הם הפיחו את התקווה לחידוש העצמאות שהיתה בימי הממלכה החשמונאית והיוו את הבסיס הרוחני למרד הגדול.

בשביל להבין יותר טוב את המחלוקת נעיין בטעמים שהגמרא מביאה בשם כל צד:

טעמא דבית שמאי: כנגד פָּרֵי הַחַג. וטעמא דבית הלל: דמעלין בקֹדש ואין מורידין. (שם)

נראה לי שהמחלוקת ביניהם היא לא על איך להדר במצווה אלא המחלוקת היא מחלוקת עקרונית הרבה יותר: איזה מהשניים אנחנו חוגגים, את "חג המרד" או את "חג פך השמן". פָּרֵי החג הם הפרים שהתורה ציוותה להקריב בבית המקדש בחג הסוכות: ביום הראשון שלושה-עשר, ביום השני שנים-עשר, מכאן ואילך פוחת והולך. בית שמאי הקנאים רצו לשמר את זיכרון המרד ולכן פסקו שהדלקת הנרות צריכה להזכיר את האירוע ההיסטורי של חנוכת המזבח וחגיגת חג הסוכות. ואילו בית הלל המתונים, שלא היתה נוחה להם רוח המרד, דבקו בסיפור פך השמן שבכל יום מאליו התמלא, סיפור שכולו נס אלוהי, כולו קודש, ובקודש – "מעלין ואין מורידין". האמוראים פסקו הלכה כבית הלל. אבל לא מדובר בפסיקה שמכריעה בשאלה "איך להדר", אלא פסיקה שמכריעה בשאלה "מהו חנוכה".

לאחר חורבן בית המקדש בית שמאי ובית הלל חדלו מלהתקיים כשתי אסכולות נפרדות וההנהגה הפרושית שהתגבשה היתה בעצם הממשיכה של בית הלל. עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, שהיה מצאצאיו של הלל, השמיט את חנוכה מהמשנה כי במשנת בית הלל אין מקום למסכת כזאת. אולי המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שמצאה את דרכה אל הגמרא היא שריד למסכת הרבה יותר גדולה של דינים והלכות. אפשר לדמיין איך היתה נראית מסכת חנוכה במשנת בית שמאי. אולי אצלם מצוות היום היתה קריאה במגילת החשמונאים, אולי הם היו עורכים סעודת חנוכה ומקיימים עוד מצוות חגיגיות באווירת חג הסוכות.

נר שביעי.

"איך לעבור את החג בשלום" – זאת הכותרת היום בעיתונים. חלפו עברו להם הימים בהם חנוכה הסתכם בהדלקת הנרות. עם השנים החג התמלא בעוד ועוד תוכן ססגוני שנועד להסיח את דעתנו מסגריריותו: סביבונים שמקשטים את החג ולביבות וסופגניות שממלאות את כרסינו, ומעות חנוכה שעשו את דרכם אלינו על מזחלת מלפלנד הרחוקה. והצעצועים נעשים מתוחכמים עם השנים. הסביבונים חשמליים, הסופגניות עם קרם נוגט, ופסטיגלים והצגות צצים על כל במה בארצנו.

אנחנו כל כך רגילים לקרקס החנוכה הזה שאנחנו לא חשים במתח שבין אפרוריות החג וצבעוניות שיריו. הפעם הראשונה ששמתי לב לפער הזה היתה כששמעתי פתאום מנגינה אחרת, שלא תאמה את מצעד הפזמונים הרגיל של חנוכה.

"הנרות הללו אנו מדליקין
על הניסים ועל הנפלאות
ועל התשועות ועל המלחמות
שעשית לאבותינו
בימים ההם בזמן הזה"
(מתוך סדר הדלקת נרות)

אני מקשיב להקלטה מחנוכה 79' של הרב שלמה קרליבך מברך על הנרות והיא נשמעת מוזרה לאוזני הישראלית. קרליבך שר בחרדת קודש, קולו רוטט וחוט דק של עצב עובר בין מילות ההודיה. הוא עצוב? – אני תוהה, מנסה לדייק. שירתו נוגה ודמעה מבצבצת בעיניי מעוצמת הרגש שבקולו. קולו הרועד סוחף ואני מוצא את עצמי חוזר ומקשיב למילות השיר שעד היום שרתי אותן כהמנון.

"הנרות הללו קודש הן
ואין לנו רשות להשתמש בהם
אלא לראותם בלבד"

"אלא לראותם בלבד" הוא חוזר מתחנן ואני תמה: מפני מה הוא חרד? והוא חוזר ומזכיר: "הנרות הללו, קודש הן". כל-כך שבריריים נרות החנוכה שבשירתו, מאיימים להיכבות מעצמם, מחשבים להימחץ תחת המציאות היומיומית הצינית והדורסנית. "אנחנו נשמור עליהם, על הנרות, לא נשקע בשכחה", אני מוצא את עצמי ממלמל ביני לבין עצמי, מבטיח חרישית לרב שהפעם לא נזנח את החג לטובת הטלויזיה. אבל הוא ממאן להינחם. אולי זו החרדה שנטבעה בנו מימי אדם הראשון? מה יהיה אם מפני חטאינו ימשיכו הימים להתקצר עד אינסוף?

קולות "אנו נושאים לפידים" כבר בוקעים מן המסכים מאיימים שוב להבעיר עלינו את הבית. והוא בשלו: "קודש הן!" הוא מזהיר את זמרי "צוחקת בה האש". "לראותם בלבד!" הוא מורה לאנשי "בידינו אור ואש" שלא לקחת מאש החנוכה שקודש היא, ובו "מעלין ואין מורידין".

נר שמיני.

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי
("שבחי מעוז"/נעמי שמר)

במובן מסוים "חג המרד" החשמונאי הוא חג ששם במרכז את האדם. הוא חג שטוען שהאדם יכול לשנות את המציאות, שהוא זה שקובע את גורלו, וזוהי הרי מהות המרד. לעומת זאת "חג פך השמן" החז"לי הוא חג ששם במרכז את אלוהים. הוא חג שמזכיר שגם חוקי הטבע כפופים לרצון האלוהי.

כפי שכבר ראינו, חז"ל לא יכלו להעלים את חנוכה יחד עם שאר ימי השמחה של "מגילת תענית" אז הם טענו אותו בתכנים חדשים. לכן חג החנוכה החז"לי הוא חג שסובב כולו סביב נס פך השמן. הוא חג מוקטן, מצומצם. הוא חג ללא חגיגה – אין בו סעודה ואין שתיה. בשונה מהסיפור של פורים, שכל ילד יודע אותו לפרטי פרטיו (כולל מה אמר המן לאחשוורוש וכמה ילדים היו לזרש), המאבק של החשמונאים בממלכה הסלאוקית קיבל צורה עמומה יותר והפך למאבק ביוונים, או יותר נכון בתרבות היוונית-ההלניסטית. וכך קיבל חנוכה גוון של נצחון תרבותי, של נצחון הרוח, והאלמנטים ההיסטוריים בו הלכו ונחלשו.

אולי חז"ל חשבו שבכך הם סותמים את הגולל על "חג המרד" אולם נראה שהחשמונאים עוד טרם אמרו את המילה האחרונה. והנה, 2000 שנה אחרי, החלה להתעורר שוב אש המרד החשמונאי מתרדמתה. אנשי המרד החדשים לא יכלו לעקור את תוכנו הדתי של החג שנקבע ע"י חז"ל ונשמר במשך דורות, אבל הם יכלו לכוון את רוחו באמצעות הניחוחות והניגונים מסביב. וכך אמנם אנחנו קוראים את "הנרות הללו" החז"לי אבל המנגינה החדשה לוקחת אותנו למחוזות אחרים. רגע אחד אנחנו נמצאים בטקס אפרורי של הדלקת נרות ובן רגע אנחנו באמצע מצעד צבאי לצלילי מארש החנוכה. הצלילים החדשים החזירו לחיים את זיכרון המרד והעלו אותו על נס. שלא כמו "בראש השנה פרחה שושנה אצלי בגינה" ו-"שלומית בונה סוכת שלום", שירי החנוכה הם לא רק שירים חביבים שנועדו להעסיק את הילדים, אלא הם חלק מהמאבק ההיסטורי להחייאת רוח המרד בעם. באמצעות השינוי התרבותי הם פעלו להוצאת אלוהים מהחג והחזרת האדם.

השיר "מי ימלל גבורות ישראל" לקח בהתרסה את הפסוק "מי ימלל גבורות ה'" (תהילים ק"ו) והחליף בו את אלוהים בעם ישראל. "שמע!" הוא קורא את הקריאה שמקפיצה בתודעה היהודית את הכרזת ההכרה באלוהים "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו') אך במקום זה הוא מכריז כעת: "מכבי מושיע ופודה!" ומייחס לאדם תשועה ופדות, שהן הרי מתכונות האלוהים. הקריאה "הַדליקו נרות חנוכה רבים על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" מצטטת מתפילת "על הניסים", רק שהפעם חוללו אותם המכבים. והשיא כמובן בפסוק "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור", שמציג אלטרנטיבה למיתוס המכונן, לפעולתו הראשונה של אלוהים: "ויאמר אלוהים: יהי אור, ויהי אור." (בראשית א')

וכך המשוררים והפזמונאים של הדורות האחרונים, הצטרפו ונעשו חלק בלתי נפרד מהמאבק העתיק, שמעולם לא כבה, בין "חג המרד" ו-"חג פך השמן".

זאת חנוכה.

  • בונוס למי שהגיע עד הסוף: הדלקת נרות מפי הרב שלמה קרליבך, ירושלים 1979, מתוך האתר של הספריה הלאומית –
  • מודעות פרסומת

    3 Responses to “לכבוד החנוכה/בעקבות השירים והסיפורים”


    1. 1 תומאס דצמבר 23, 2011 ב- 5:42 PM

      😦 לא יכול לפתוח. טוען שאין לי הרשאות…

    2. 3 שי לי דצמבר 26, 2011 ב- 1:35 AM

      משובח! המאמר מעביר אותך דרך מעניינת בנוגע לחג ובכלל!


    להשאיר תגובה

    הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

    הלוגו של WordPress.com

    אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Twitter

    אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Facebook

    אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת גוגל פלוס

    אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    מתחבר ל-%s




    כל הרשומות בבלוג

    הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים


    %d בלוגרים אהבו את זה: