בעניין חומרות הכשרות

17/6/2012

לכבוד ידידי רועי אינטרטור


בני ברק, 1980

ודאי שמעת על אותם קפדנים דקדקנים שלא יכולים להגיע לליל-הסדר לבית אביהם, ראש הישיבה, מבלי להביא איתם מצות משלהם. ראה איך רובוטים בשר ודם אלה מקפידים להביא עמם את בלילת העוני שלהם, אך מעולם לא עלה על דעתם להביא לבית אביהם דבר מה שיסב לו נחת. כי אביהם, הלא הוא רק מושא למצוות כיבוד אב. גם כשהם מתעסקים בכבודו זה רק מתוך קיום מצווה – בעצם כל העת עסוקים הם בעצמם בלבד. אין תימה על כך שהם אינם חשים בצער שהם גורמים לו, הרי מרוכזים הם בעצמם, כל הטקס מתרחש סביבם.

הגולם קם על יוצרו.

אביהם הוא ראש ישיבה אך אין זה מפריע להם להעמיד צלם בהיכל. ממש כמו קליגולה, קיסר רומי, שציווה להציב פסל בדמותו במקדש יופיטר המקודש לאבות אבותיו, כך גם הם מעמידים את צלמם במרכז היכל הקודש של אביהם – בביתו שלו בעיצומו של ליל הסדר – והם דורשים: "האכילו את הצלם!"

ולא במצות סתם הם דורשים שיאכילו אותם, אלא במצות מובחרות שהובאו במיוחד מבית מלאכה שבו מקפידים האופים בזמן הכנת המצות לרכוס סביב מותניהם אזור מיוחד ששמונה דורות של פולנים טהורים רכסו אותו סביב מותניהם. רק אז האל שבהם מתרצה, רק לאחר שהאביסו את עצמם מלא חפניים מצות יוקרה.


תל אביב, 2012

אך לא עליהם רציתי לדבר אלא עלינו. מה בעצם לאותם משתגעים ולנו? אני חושש שהתופעה הזאת, שהם הביאו אותה לרמת שיגעון, קיימת גם אצלנו ברמה זו או אחרת.

אתה חי לך בתל-אביב חיים מודרניים: מבקר בחדר-כושר, הולך לים, נוסע באופניים ושר בכיכר. אך כיום אתה לא יכול לאכול אצל חבריך התל-אביביים מהאוכל שלהם ובכליהם, אלא רק בקובה-בר בקופסאות קרטון. אתה יושב אצל חבר ואוכל במבה על צלחת חד-פעמית ומרגיש שבכך אתה נאמן לאלוהיך. אין אתה נותן את דעתך להשלכה המרכזית של התופעה הזאת – דיני הכשרות מפרידים בין אדם לאדם.

בתור בני חורין, בעלי חופש בחירה, אנו מוכרחים לתת דין וחשבון, וקודם כל לעצמנו: האם אנו מוכנים לפירוד הזה שבין אדם לחבירו, שבין חברים לעבודה, ובין ילדים להוריהם?

כבר חכמינו הקדמונים עמדו על הזיקה הזאת שבין הקיבה ללב. קשה להטיל הגבלות על הלב, לכן חז"ל לא פעם גזרו איסורים על הקיבה. ואכן מצאנו פעמים שהם אף ציינו במפורש שסיבתו של איסור מסוים היא "משום בנותיהן", כלומר שהאיסור נובע מהמשוואה הפשוטה: לא תאכל אצלם – לא תתחתן עם בנותיהם.

הרי אתה שומר על אותן חומרות שחז"ל גזרו כי סבור אתה שהם ידעו מה טוב לו לאדם ובפרט מה טוב לך. איך אתה יכול מחד ללכת באדיקות אחר דבריהם, להאמין שהם ידעו מה אתה צריך לעשות, ומאידך לחשוב שאתה שונה מאותו אדם שעליו הם גזרו את הגזרות, שאצלך האוכל לא יפריד בינך לבין חבריך? אם אתה מאמין שהגזרות רלוונטיות לך, מוכרח אתה לקבל שגם האבחנות שלפיהן הם גזרו את הגזרות רלוונטיות הן לך ובפרט את קביעתם כי האוכל מפריד בין בני אדם.

אל לנו להחזיק טובה לעצמנו ולשגות במחשבה שאצלנו האוכל אינו מהווה נדבך מרכזי ביחסינו עם הבריות. לא נוכל לאחוז את החבל בשני קצותיו – גם לבדל את עצמנו באמצעות דיני הכשרות וגם לשמור על חיבור רגשי מלא עם אותם אלו שמהם אנו נבדלים. שווא נשלה את עצמנו באחיזת עיניים זו!

ואדרבה כשאנחנו מכניסים לעצמנו לראש את האשליה, שאנחנו יכולים להיות בקשרים טובים עם אנשים על אף שאין אנו אוכלים אצלם ומכליהם, או אז אנחנו מכבידים את לבנו אף יותר ומבדלים עצמנו מהזולת שבעתיים בהעמידנו את עצמנו כביכול במעלה גבוהה יותר, בעמדה סגפנית-צדקנית, כמי שרק ענייני הרוח עומדים לנגד עיניו בעוד חברינו – הם שקועים בענייני הבשר, אוכלים הם מכל וכל ללא הבחנה.

אני לא מנסה לגרום לך להפסיק להקפיד בענייני כשרות. אני רק חושב שחובה עלינו לברר מה מתחייב מצד ההלכה ומה מתוך זה הן חומרות והקפדות יתירות. לדעתי נגלה שרוב רובם של דיני הכשרות שאנו נוהגים כיום לא מתחייב מצד ההלכה. ויש להבין שאין אנו חיים במציאות בה אנו יכולים להרשות לעצמנו את האנינות הזאת. כל חומרה כזאת היא בנפשנו ואם היא לא מתחייבת מצד ההלכה אזי חובה עלינו לשקול מחדש האם לשמור או לוותר עליה.

השתמשתי במילה "לוותר" ולא במילים כמו "לבטל"/"לזנוח" כי אני חושב שבכל ביטול כזה של חומרה יש מין הויתור – ויתור על מסורת ומנהג אבות שודאי חשיבותם אינה קלה בעיניי. אך מציאות החיים מורכבת ויש לבחון כל פרט כדי למזער את ההפסד אפילו אם הוא הכרחי.


ירושלים, 70

אסיים במפורסמת שבאגדות החורבן, בסיפור "קמצא ובר קמצא", סיפור שכל תינוק של בית רבן מכיר.

כזכור, הסיפור מתחיל בסעודה גדולה שהוזמנו אליה רבים ובהם חכמי ירושלים. והנה בגלל טעות בזיהוי הוזמן גם בר קמצא לסעודה. בעל הסעודה, שלא חיבב במיוחד את בר קמצא, דרש ממנו בפני כולם להסתלק. בר קמצא ניסה לשכנע את בעל הסעודה שייתן לו להישאר ולבסוף אף הציע לו לשלם את כל הוצאות הסעודה, אך בעל הסעודה סרב ובר קמצא גורש בבושת פנים. כשראה שהחכמים שישבו שם לא מחו על הגירוש המבזה, הלך לקיסר רומי והלשין על שהיהודים מרדו בו וכהוכחה הציע לו שישלח לחכמי ישראל עגל להקרבה על-גבי המזבח. הקיסר שלח עגל ובר קמצא הטיל בו מום זעיר שעבור הרומים אינו נחשב מום ועבור היהודים כן. החכמים רצו להקריב את העגל משום שלום מלכות אך רבי זכריה בן אבקולס סרב שכן ההלכה אוסרת על הקרבתו.

גדול אמוראי ארץ-ישראל, רבי יוחנן, קבע: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". אמירה מופלאה זו היתה צריכה להיצרב בתודעתנו ולהוות עבורינו תמרור אזהרה, אך פעמים רבות אנו מדלגים עליה מבלי משים.

קל למצוא את הרעים בסיפור קמצא ובר קמצא: ראשית – בעל הסעודה שהלבין את פניו של בר קמצא, שנית – החכמים שישבו בסעודה ולא מחו, ואפשר להוסיף גם את בר קמצא עצמו שהלך והלשין לקיסר. בתוך הסיפור הזה, המלא באשמים, רבי זכריה בן אבקולס הוא כמעט ניצב, הוא רק מורה להם להקפיד על ההלכה. אין לנו כמעט שיפוט מוסרי כלפיו, הוא נמצא שם בתפקיד טכני בלבד.

ודווקא בקטסטרופה זו, שיש לה כל-כך הרבה אשמים טבעיים, הקביעה של רבי יוחנן חריפה יותר ויש לחזור ולשנן אותה: קפדנותו היתרה של רבי זכריה בן אבקולס – היא זו שהחריבה את הבית. ללמדך: לפעמים לא הרוע הוא זה שמביא את החורבן אלא דווקא האטימות, הניכור. מי ששומר בקפדנות על החומרות חייב להיות ער לסביבתו ולוודא שהבית סביבו לא עולה באש תוך כדי.

חובה עלינו לזכור שהמסורת שקיבלנו מחז"ל כוללת לא רק את כל החומרות וההקפדות, אלא גם את האבחנה שהקפדה יתירה על דבריהם יכולה להחריב עלינו את הבית.


יהונתן בראון

מודעות פרסומת

1 Response to “בעניין חומרות הכשרות”


  1. 1 תומאס יוני 23, 2012 ב- 10:27 PM

    מעולה, כרגיל. אשמח לארחך בסלוני ולפנקך במיני מזונות ולשמוע מפנינות חוכמתך.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים


%d בלוגרים אהבו את זה: