קשר לאחד – מחשבות על האלבום "ענה לי" של אהוד בנאי

חלק א': הזמן נוסע – סקירה של האלבום

"ענה לי" יצא בינואר 2004. למראית עין הוא לא אלבום קונספט. ברגע הראשון הוא נראה כמו אוסף. יש בו הרבה להיטים וקשת רחבה של צלילים וסגנונות. יש בו שירי מחאה ושירי אהבה, שירים שמספרים סיפור ושירים שמציירים נוף, שירים מהמציאות ומהדמיון. שנים שאני מאזין לו ומהאזנה להאזנה הדברים מסתדרים ומקבלים צורה. "קו לקו ואות לאות", המסרים בשירים שוקעים ומתבהרים ומתחיל להתגלות סדר באלבום האקלקטי הזה. בחלק זה נצא למסע מהיר בין שירי האלבום וננסה למצוא חוט מקשר בין חלקיו.

folder


פתיחה – הנצח מול הרגע
האלבום נפתח בשיר "דממה דקה", שיר שהוא מנותק מקונטקסט זמני או מרחבי. "זה בא פתאום בשעה של לא לילה לא יום, כשאף אחד עוד לא היה ממש מוכן" – זהו תאור הזמן של ההתרחשות בשיר. אולי זה התרחש בעבר, אולי בעתיד, ואולי זה קורה כל הזמן.

"אף אחד לא ידע מה זה ועל מה זה. לא, אף אחד אף פעם עוד לא שמע דבר כזה." – במציאות עלומה זו המנותקת מהקשר היסטורי, פתאום קורה אירוע יחידני, דבר שעוד לא קרה בדברי הימים, דבר שמצליח למראית עין לפרוץ את הרצף האחיד של השתלשלות הזמן. "דממה דקה", אותו קול שאליהו הנביא שמע בהר חורב לפני עידן ועידנים, חודר לתוך מציאות עכשווית – "זה עבר בכל התדרים בכל הערוצים, מהכביש המהיר לכל בית בעיר".

שיר הפתיחה הזה מכריז על אירוע שהוא כמו הבזק של אור בחשיכת הנצח, אירוע שנראה שהוא יוצא דופן במהלכו של הזמן, רגע שנראה שיהווה נקודת ייחוס על ציר הזמן. ועם זאת, האירוע חולף והנצח גובר על האירוע וגם הוא נזרק אל הנשיה, נשכח. וכך השיר מסתיים, בשינון מדיטטיבי של הפסוק מקהלת: "מה שהיה הוא שיהיה". הנצח דורס כל אירוע חולף.


החטיבה הארצית
"הוא כבר לא כל-כך צעיר, יותר מחמישים, והוא עובר זמנים קשים" ("גבולות") – עוברים מהמופשט אל הקונקרטי, מהנצחי לרגעי, לעכשווי. הצלילים הנמסים של "מה שהיה הוא שיהיה", שמסמלים את אחידות הזמן, מתחלפים בתופים אגרסיביים, במאבק. נקודת הזמן כבר מוגדרת היטב – הוא יותר מחמישים, והזמן אינו אחיד – יש זמנים טובים, יש זמנים קשים.

בחטיבה הזו שבעה שירים שהם כולם מתארים את העולם המוכר של ימינו אנו. השיר האמצעי בחטיבה הזאת, "היום", מהווה את נקודת השיא של החטיבה. שמו מתאים להיות כותרת, שמייצגת בצורה הכי ישירה ופשוטה את החטיבה כולה. זהו שיר שמודע לרצף הזמן האינסופי – "כל כך הרבה זמן לא דיברנו שנינו על כל מה שעובר מעלינו", ובכל זאת מקדש את הרגע – "היום" – ומאמין שבנקודה רגעית בציר הזמן אפשר לשנות את כל רצף הזמן, לגבור על הנצח.

החטיבה הזאת נפתחת בשני שירים ונסגרת בשני שירים שמתרחשים בהוויה הישראלית העכשווית.
שני השירים הראשונים הם שירי מחאה שחיים בישראל של היום – "גבולות" ו-"מסך הברזל".

אחריהם מגיע שיר מהמזרח, מהרי הקווקאז. בספרו "זוכר כמעט בכל" אהוד בנאי מספר על נסיעתו לקווקאז שם נכתב השיר "אש" בהשראת הנוף המקומי. "בוא ידידי שב ליד מדורתי ואשאלך שאלה". שני השירים, "אש" והשיר העוקב "היום", הם שאלה ותשובה. יש ב-"היום" תיקון ל-"אש". כשבראשון הוא שואל: "האם גורלי תמיד יהיה שחור כמו לילה?" ומתירא מאותה אחידות ברצף הזמן, מאי-שינוי תמידי, מדטרמיניזם, השיר שני מספק תשובה. הוא מהלל את הרגע, את השינוי – "היום נעשה משהו בלתי נשכח", את היכולת להטביע ברגע אחד חותם במציאות, לעשות משהו שלא יישכח.

אחריהם מגיע שיר מהמערב, מניו-יורק. "ברוקלין באופק, אני מתרגש, האם יש בך את מה שליבי מבקש?". אף שהשיר "ברוקלין" מהרהר באחרית הימים – "הוא יחזור בגדול ובפיו שיר הלל והוא יעיף את ברוקלין עד לארץ ישראל" – עדיין השיר נטוע בהוויה עכשווית מציאותית והוא מתאר טיול בברוקלין של היום. גם בשיר הזה מורגשת תפיסת הרגע: "מחר לא אהיה, אני רק היום".

החטיבה נסגרת עם עוד שני שירים שחיים גם הם בהוויה הישראלית – "הופעת מילואים" ו-"סטארטר".
השיר האחרון, "סטארטר", למילותיו של יוסי אלפנט, הוא שיר קצת חריג באלבום. מורגשת בו אווירה שונה של שיר, שמספר סיפור סגור, סטייל בוב דילן. אבל גם ב-"סטארטר", שאולי מוכר יותר בשם "הזמן נוסע", ניתן למצוא את המסר של החטיבה הזו באלבום – הזמנים משתנים. הפזמון הזה מסכם את ההוויה של חטיבת השירים הזו: הזמן אינו אחיד – הוא נוסע.


החטיבה העל-זמנית
החטיבה מורכבת מארבעה שירים.
השיר הראשון, "היברומן", הוא שיר על אחרית הימים – "והיה ביום ההוא אור חדש גדול יאיר, לאט נפתח הסדק, לאט נופל הקיר". הוא מתאר מציאות פלאית בה ידברו כולם שפה אחת, מעין חזרה לימי קדם.
השיר השני, "בלוז כנעני", הוא שיר שמתאר מציאות אחרת, עולם הבא אם תרצו, אופק אחר – "ובאופק אחר, על אותו דף גמרא, יושבים כל הלילה, אתה ואני". הוא מתאר פגישה מחודשת עם אלו שנפטרו מן העולם, מציאות מקבילה אולי.

שני השירים האלה הם שירים שמחפשים את ההתגלות מחוץ לטבע, מחוץ למציאות. הם מתרחשים מחוץ לציר הזמן: "ביום ההוא", "באופק אחר". הם משלימים זה את זה: "היברומן" אוניברסלי ולעומתו "בלוז כנעני" אישי. בשניהם עניין השפה תופס מקום: "יכירו וידעו כל העולם שפה אחת" האוטופי אל מול "זה עולם אלקטרוני, קצת קשה לדבר; ומילים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר" שמדגיש את הדלות של העולם הזה.

שני השירים הבאים, "מתי תבוא" ו-"ענה לי", הם שירים שמחפשים את ההתגלות בתוך המציאות, בעולם הזה. עליהם נרחיב בחלק השני.


נעילה
הקטע "גשם באלפסי" סוגר את המעגל שנפתח בשיר הפתיחה, עם מוסיקה ג'ון-מרטינית בלוזית וצלילי אורגן שממשיכים את הקו של "דממה דקה". אחרי מסע ארוך ממזרח למערב בין כל מיני צבעים וריחות, אחרי שראינו את הרוח, את הרעש, ואת האש, אנחנו נשארים עם הדממה הדקה, שפרצה אל תוך המציאות בשיר הפתיחה וכעת משאירה את כל מראות האלבום מאחוריה.


חלק ב': התגלות – קריאה בשירים האחרונים באלבום

1. ברחוב השוק – טיול לצלילי "מתי תבוא"
אהוד בנאי מנגן מפעם לפעם בהופעותיו את שירו של מאיר אריאל, "שיר תת-מודע זמני". באחת מההופעות הוא סיפר שהוא הוקסם מהמסע אליו השיר הזה לוקח איתו את המאזין, מסע שאמנם קצר במרחב ("מרחב קצר מהשתרע") אך צולל עמוק במרחבי הזמן, אל זיכרון תת-מודע שקיים בנוף של השיר. אני חושב ש-"מתי תבוא" הוא שיר תת-המודע הזמני של אהוד. הוא לוקח אותנו לטיול קצר במרחב, אך שוקע עמוק עמוק בנבכי הזמן.


יורד אל דרום העיר
אחרי חורבן בית ראשון נדרשו שבעים שנה עד לבניין בית שני. והנה, אלפיים שנה לאחר חורבנו של הבית השני, הגאולה האחרונה עוד מתמהמהת. נשארנו תועים, מטושטשים ומבולבים. בידינו שברי מסורות וזכרונות מימיה הגדולים של מלכות הרוח.

גיבורנו להיום משוטט בין חורבותיה של אותה ממלכה נושנה. הוא מחזיק בהלכות ששרדו כמאובנים בני אלפי שנים, שלוכדות בתוכן את אותה הרוח הגדולה של העם העתיק. הוא צועד צעדים זהירים ומדודים בין אותן מסורות שונות ומשונות. ככלים המוטלים בקרן זוית, מונחות לפניו אותן מסורות, מחכות לשעתן הגדולה, בה ייצקו לתוכן את התוכן החדש-ישן. הוא מסתכל באותם כלים, באותן הלכות שנשמרות בקפידה דור אחרי דור כמצוות אנשים מלומדה. הוא מנסה לחבר את ההלכות הללו אחת לשניה כדי למצוא את הרוח הזו, כדי למצוא תוכן ראוי להניח בתוך הכלים הללו. וכך הוא יוצא לטיול בעקבות מלכות הרוח העתיקה, מנסה לשחזר את הכוונה הראשונה.

אך לאן יפנה? מאיזה כיוון יתחיל?
"לעולם ידרים" קבעו חכמינו ולפי שעה אין לו אלא את אותה הלכה, אותו כלל, אותו כלי.

ברחוב השוק עגבניות אדום בוהק ביום בהיר
בדרך אל העבודה יורד אל דרום העיר
בתוך הרעש הגדול שומר על קשר לאחד
הולך בתוך המון אדם מרגיש לבד

שומר על קשר לאחד
גיבור השיר הוא נווד בנפשו, 2000 שנות נדודים הטביעו בו את חותמן. למרות שכבר מצא בית, רוח הנדודים עוד מפעמת בו, נדמה שתמיד ירגיש זר. אף שהשתקע וכעת הוא בדרכו לעבודה כאחד האדם, עדיין הוא מתפתה לטיול קטן בדרך לעבודה, להריח, לראות, להקשיב לדופק העיר.

ואני הולך איתו, מזמזם את השיר בראשי. השיר לא לוקח אותנו רחוק, הפעם לא נפליג מעבר לים, לא נראה את פלאי תבל, אלא רק נצעד לטיול קצר בדרום העיר, לרחוב השוק. מה הנוף של השיר? האם זהו גוש דן, מקום מגוריו של אהוד בנאי? או שמא אנחנו באיזו עיר בפרס העתיקה לפי צלילי הטאר המתנגנים ברקע? ואולי אנחנו בתימן לפי מקצב השיר? בכל אופן הטיול יהיה מקומי וחפוז, שכן הוא עוד צריך להגיע לעבודה. עם זאת, הבהילות והחיפזון האלה לא מגבילים את תודעתו מלהפליג הרחק, ללכת לאיבוד בים הזמן.

השיר מציג תמונה של רעש גדול. והדובר הולך בתוך הרעש הזה, מנסה לשמור על "קשר לאחד". מהו אותו "אחד"? מהי אותה אחדות? מצד אחד היא אינה ניתנת לפיצול, יציבה ועקבית וחוצה דורות וארצות, ועם זאת חמקמקה וביישנית וסרבנית. הקשר איתה מאיים להינתק בכל רגע ויש לשמור עליו ברוב קשב. בין דוכני השוק הוא הולך ממוקד. ריחות הפירות והמשקה החריף לא מסיטים אותו. הוא פונה מדי פעם באיזו סמטה, אך בתוך ראשו כל הזמן הוא שומר על אותו "קשר לאחד".

קלרינט טורקי צרוד חוזר ומקונן
אני תופס פינה בצד יושב ומתבונן
משקה חריף בסיטונות, חומוס פול
קבצן שיכור צועק: "הכל כפול!"

תופס פינה בצד
ובחוץ, בתוך הרעש הגדול, נשמעים קולות אחרים, מבלבלים. המציאות מתעתעת. "הכל כפול" – צועקים לו בחוץ – "אין אחד!". וכך אותו "אחד" לו הלב כמה מתחת לקליפותיו, מצטמצם ומצטמק, פושט צורה. רגע אחד של חוסר קשב והוא הופך למשל. ואולי תמיד היה רק משל?

הלב המבולבל מנסה לשמור על הקשר, אך הנה הקשר כבר ניתק מזמן, ונותר לו ללב רק להקשיב לקולות, לנימים הדקים של השירה. להפריד את הצלילים המכוונים מתוך המיית הרעש הגדול. ולשם כך הוא צריך לבדל את עצמו, לצאת מהתמונה החוצה לרגע כדי שיוכל להקשיב לה. הוא תופס פינה ומתבונן מהצד. והוא מנסה לעשות שני דברים שמטבעם מתנגדים זה לזה ויוצרים סערה בנפשו: מצד אחד להיות קשוב לסביבה ומצד שני להתרכז בחיפושו הפנימי.

מהפינה שלו ברחוב השוק, בתוך עמו, הוא מקשיב ושומע קינות. 2000 שנה לא שרנו משיר ציון. את כינורותינו תלינו לפני דורות, אך אי-אפשר לה לנשמה ללא שיר. וכך אולי בין השיטין, במסווה, פילס לו דרך אותו אקורד אגדי ועבר בין הדורות, כשמדי פעם הוא מציץ בתוך הבליל הכללי, בתוך אותו "רעש גדול". הוא שומע קלרינט טורקי צרוד, שנתערבו בו צלילים רבים ואולי גם אותו שיר עתיק נטבע בו.

מתי תבוא, מתי תבוא
מתי תבוא הגאולה מתי יהיה סוף לגלות
כולם עוצרים את הנשימה ומחכים להתגלות

מתי תבוא הגאולה
מי שר פתאום, בתוך המיית העיר, בין דוכני העגבניות? האם לפתע פורצת השירה הזאת מגרונו של המשורר בבדידותו, או שזו העיר כולה שפתאום עוצרת את נשימתה ומגרונה בוקעת השירה?

זהו שיר של ניגודים. המשורר מבקש גאולה למרות שהוא לא חי במציאות של סבל וייסורים אלא דווקא של שגרה יומיומית – "ברחוב השוק עגבניות אדום בוהק ביום בהיר; בדרך אל העבודה יורד אל דרום העיר". האדום בוהק, היום בהיר והדובר בדרכו לעבודה. ולא זו בלבד שהשיר מתאר חיים נורמליים, אלא אדרבה, הוא אפילו מתאר מציאות של שפע – "משקה חריף בסיטונות, חומוס פול". ודווקא בתוך מעגל החיים השגרתי האפרורי הזה, הוא חש מועקה, מרגיש בודד, לא שייך לנוף – "הולך בתוך המון אדם מרגיש לבד".

שלא כמו ב-"ברוקלין", "אני לא מכאן אבל לא ממש זר", כאן הוא יודע שזה מקומו – "זה המקום בו אני חי בו אני נשאר", ועדיין הוא מרגיש זר.

ברחוב השוק הפרי גלוי אך טעמו נסתר
זה המקום בו אני חי בו אני נשאר
כולם באים בשערייך ואת עוד ישנה
התעוררי, התעוררי, חלפו שבעים שנה

טעמו נסתר
הלב התמכר לגעגועים, לכיסופים. אך נראה שהוא שכח זה כבר את מושא כיסופיו. וקשה לו להבדיל בין אהבתו לבין המסיחים הרבים. האדום הבוהק, המשקה החריף, הכל כפול, שופע, מתעתע. ואולי הקבצן אינו שיכור, והוא אומר את האמת הפשוטה. אולי המציאות היא מציאות של שפע והוא סתם נאחז בחלום שאבד עליו הכלח. אך הוא ממשיך בסירובו, עיוור ועני ועלוב, אך קשור בנימי נפשו לאותו "אחד" עתיק יומין.

נראה שצריך לשמוע את השיר "מתי תבוא" על רקע האלבום כולו. גם ב-"ברוקלין" הוא מתאר תמונה עכשווית של מציאות שמתפרצת מתוכה קריאה לגאולה. אך בניגוד ל-"ברוקלין", שם החזון נראה רחוק ומפוקפק, "הוא רק ישן קצת בעולם האמת", כאן בביתו נראה שהגאולה רלוונטית וחיה והוא קורא: "התעוררי! התעוררי!".

"מתי יהיה סוף לגלות?" הוא זועק, למרות שבלי ספק הגלות כבר נסתיימה – "זה המקום בו אני חי, בו אני נשאר". הוא יודע בחוש – "הפרי גלוי אך טעמו נסתר". הפרי – הגאולה הפיזית – כבר גלוי. אך הטעם – הגאולה הרוחנית – עדיין נסתר. "כולם באים בשערייך ואת עוד ישנה" – כולם כבר באו פיזית בשערייך, אך את עוד ישנה. "התעוררי! התעוררי! חלפו שבעים שנה!" – התעוררי, הוא דוחק בה, שבעים השנים הדרושות כבר חלפו להן מזמן – אין עוד מקום לגלות, לזרות.


2. עד לקצה הקצה – צלילה אל מעמקי "ענה לי"
אחרי "מתי תבוא" מגיע שיר הנושא של האלבום. "ענה לי" הוא אולי המבט אל תוך ראשו של המשורר כשהוא הולך בין הסמטאות של "מתי תבוא". נחזור אחרוה ונצא איתו שוב למסע אחר ממלכת הרוח העתיקה, כשלפניו ההלכות שנותרו בידיו כעיזבון המחכה ליורש. הוא הולך ברחוב השוק, בדרכו לעבודה, מנסה להתרכז ולהבין את הדברים.

אני לא מצליח להבין מה אתה אומר
אני לא שולט בשפה שאתה מדבר

אמנם שרידי ההלכות נתונות בידיו אך הוא לא שולט בשפה הפנימית שלהן. הוא הופך בהן והופך בהן בתוך ראשו כשבחוץ המיית העיר. במוסיקה של שני השירים אפשר לחוש בניגוד הזה שבין העולמות בהם הוא חי: העולם החיצוני והעולם הפנימי. בשני השירים עולם מוסיקלי שונה לגמרי. "מתי תבוא" קולני, גרנדיוזי, עם תופים וכינורות, ומולו הקו הטונאלי הדק שמשמיעה המפוחית של "ענה לי" האינטימי על רקע הבאסים המובילים.


כל הזמן מחובר
כשבחוץ המולת השוק, הוא מנסה לשמור על "קשר לאחד". הוא נשאר כל הזמן מחובר, אולי הצליל העתיק יחזור ויתגלה לאוזניו.

אני שומע אותך מקוטע, יש רעש כמו ים
כנראה שאין כאן קליטה, אתה נעלם
אני עדיין ממתין על הקו שיגיע התור
אני נשאר כל הזמן מחובר, אולי תחזור

הוא מנסה להפריד את הצליל המכוון האחד מתוך המיית העיר הכללית, אך בתוך "הרעש הגדול" הוא שומע אותו מקוטע – "יש רעש כמו ים". הגלים מאיימים לסחוף אותו, ההמון סוגר עליו, ולכן הוא צריך לצאת החוצה. הוא תופס פינה בצד, יושב ומתבונן, ממתין על הקו, מאזין, מחכה ללכוד את הצליל המכוון, שמסתתר בין קולות הקלרינט הצרוד.


קראת בשמי?
ופתאום: ההתגלות! המציאות סביבו קופאת, העיר עוצרת את נשימתה ופותחת בשירה: "מתי תבוא הגאולה? מתי יהיה סוף לגלות?" ובעולמו הפנימי, ב-"ענה לי", המפוחית היציבה נעלמת ובמקומה נכנסות בסערה הגיטרות עם הדיסטורשן ומחוללות סערה גם בנפשו פנימה. הסערה מזעזעת את כל ישותו, והוא לא יודע: האם זאת התגלות? האם עליו לעצור כאן ולא ללכת רחוק יותר בחיפושיו אחר אותה אמת? האם כבר הגיע לקצה הקצה?

האם שלחת אלי עכשיו שדר בהול?
זה אתר לא מוכר, האם אני עובר את הגבול?

החוויה מטלטלת אותו והוא בכל זאת מנסה להבין:

האם קראת בשמי או שזה רק נדמה לי?
האם אתה עדיין איתי?
ענה לי!


קולך בא והולך
הסערה אט אט מתרחקת, אנשים חוזרים למלאכת יומם. המראות מתפוגגים. הקולות משתנים, באים והולכים ולבסוף נשאר אחריהם רק הד. הטלטלה בתודעתו, שחדרה עד מעמקי נשמתו, נרגעת ומשאירה אחריה תמונה לא פתורה. ספקות צצים. הוא מתבונן סביבו: שוב הקבצן, שוב הקלרינט, שוב דוכני הירקות. העיר, שלפני רגע עצרה מלכת, חזרה לשאונה. הוא לא מבין מה בעצם קרה. "ענה לי" מסתיים בסימן שאלה.

האם אתה שם או שאני מדבר אל עצמי?
שאצא לקראתך או שאשאר במקומי?
אם אפשר בבקשה דבר שפה ברורה
כי אני לא מצליח להבין מה בעצם קרה

קולך בא והולך כל הזמן משתנה לי
האם אתה עדיין איתי?


3. גשם באלפסי – אחרית דבר
אחרי הרוח הרעש והאש, שהם מראות שמימיים-רוחניים, מגיע הגשם הממשי, המרגיע, ודופק על הגגות. כמו אליהו בהר חורב, אחרי שראה את מראות הרוח הגדולה המפרקת הרים ומשברת סלעים, ואת הרעש ואת האש, שזיעזעו את מעמקי נשמתו, גם אהוד נשאר, לאחר שנדמו הגיטרות שבראשו, עומד בגשם ברחוב אלפסי, בדרום תל-אביב, בדרך לאולפן בו הוקלט האלבום, מאזין לאותה דממה דקה בת אלפי השנים, שפרצה אל עולמנו בתחילת האלבום, ושרק היא נשארה אחרי שחלפו כל מראות האלבום.

כשהוא עומד שם באלפסי, מתאושש מן הטלטלה, הוא נשאר לא עם השלווה ולא עם הסערה, אלא עם הדממה הדקה, החלולה, המרוקנת, הבודהיסטית, שמחזיקה בתוכה רק צליל אחד, אמת אחת – קשר לאחד.




הערה

"לא כל ההלכות, כמובן, שוות, ולא ערך חיוני אחד לכולן. יש הלכה עקרה שאין לה אלא קרן; ויש שעושה פירות ופירי-פירות. יש דומה לכלי ריקן מוחלט, שמתפנה לקרן זוית עד שתגיע שעתו; ויש דומה לכלי שעשוי להתרוקן ולהתמלאות כל שעה תוכן חדש בלי הפסק בינתיים. יש גם הלכות שהן כארונות למתים חנוטים, ולהן יאָמר בלשון המסורת: "חוקים", כלומר, דברים נעלמי טעם וסתומי כוונה. פרקי איברים של דברי מיתוס ואגדה עתיקים מאוד נגנזו בהם גניזה עולמית ורשומיהם המאובנים עדיין קיימים, להתמיה את הבריות ולגרות יצרם של דורשי רשומות מני קדם. בעל הנפש אמנם ינהג כבוד גם באלה."
(מתוך: "הלכה ואגדה", חיים נחמן ביאליק, 1917)

המסה "הלכה ואגדה" של ביאליק השפיעה עליי רבות. בין היתר, רעיונותיו היוו את הבסיס לכתיבת הקריאה בשיר "מתי תבוא" בחיבור הזה.

מודעות פרסומת

2 Responses to “קשר לאחד – מחשבות על האלבום "ענה לי" של אהוד בנאי”


  1. 1 רומן דצמבר 11, 2012 ב- 12:20 AM

    איזה כיף לקרוא דברים מעניינים!
    אם יותר לי להוסיף עוד קיסם צנוע למדורה שלך – המבנה של האלבום כפי שמופיע בתרשים בסוף החלק הראשון מזכיר את המבנה של המקרא, לא?

    דממה דקה – בראשית, מיתוסים ואתוסים מכוננים
    החטיבה הארצית – הספרים ההיסטוריים; שופטים, מלכים וכו'
    החטיבה האפוקליפטית – ספרי הנבואה
    גשם באלפסי – דברי הימים


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים


%d בלוגרים אהבו את זה: