לא יהיה .vs לא תשא – על השימוש בשמות האלוהים

*זהו אינו מאמר הלכתי והפירושים המוצעים כאן לפסוקי המקרא אינם בהכרח לפי הפשט.

עשרת הדברות נפתחים בשלוש מצוות העוסקות בהגדרת היחסים בין אדם לאלוהים. אל מצוות האמונה באלוהים, "אנכי ה'", מתלוות עוד שתי מצוות, "לא יהיה" ו-"לא תשא", שבונות מסגרת לחיים בנוכחות אלוהית. להלן קריאה של הדברות הללו ושל מערכת הקשרים ביניהם.


אנכי ה'

הצורך בהתגלות
ישנן שתי מגמות בנפש האדם: האחת מלאה תשוקה, חותרת אל הקצוות, אל החוויות האקסטטיות, והשניה רוצה מרגוע, מחפשת שלווה, מנוחה. ואולי אפשר לייחס את המגמות הללו לשני המרכיבים של האדם, גוף ונשמה, ולומר שזו הנשמה שתובעת חופש ואנרכיה, והגוף הוא זה השואף למנוחה וסדר, ושניהם נאבקים ביניהם על תשומת לבו של האדם. יש רגעים בהם ידה של זו על העליונה, ואז האדם מלא כוחות יצירה, והוא נמשך אל האידאלים הגדולים ומסיח דעתו מהצרכים היומיומיים האפרוריים שלו, ויש רגעים בהם ידו של זה על העליונה, ואז האדם מרפה מאותן התשוקות שבנפשו ומתמסר למעגל החיים ולחמימות השגרה.

הצד החופשי באדם, הנשמה, מבקש לגלות את אלוהים, מצפה כל הזמן להתגלות. את הכמיהה הזאת להתגלות אפשר לחוש בשיריהם של משוררים מכל התקופות. משורר התהילים ניסח זאת בפשטות: "את פניך ה' אבקש" (מזמור כ"ז). בכל הדורות ובכל התרבויות אפשר למצוא אותם, את האנשים שחיו ושחיים חיי פרישות, שזונחים את העולם הזה וכל חייהם הם רק מנסים להתקרב לאלוהים. הם מחפשים אותו בכל מקום, על פסגת הר בטיבט ובאמצע ברוקלין הסואנת. כל חייהם הם מחכים, אולי פתאום יתגלה אליהם, יזדהה, ויאמר: "אנכי ה'".

כשבני ישראל מקבלים את התורה בהר סיני, אלוהים מתגלה אליהם. הוא מדבר אליהם בקולו, ללא מחיצות. "אנכי ה' אלוהיך" הוא הדבר הראשון שהם שומעים מפיו. מליונים מליונים של אנשים מחכים בכל רגע, בכל מקום בעולם, לרגע כזה, להתגלות כזאת שתמלא אותם בוודאות, לרגע אחד שבו אלוהים יסיר את המחיצות ויתגלה לעיניהם. במעמד הר סיני אלוהים מתגלה אל בני ישראל בעצמו, לא על-ידי מלאך, לא על-ידי שליח.



הצורך במתווכים
אמנם מקובל שבני ישראל עברו הכנות נפשיות רבות לקראת המעמד הזה, אך נראה שבכל זאת חווית המגע הישיר מכה בהם בווליום גבוה מדי. הם לא יכולים לשמוע את הדברים נאמרים "מפי הגבורה", ישירות מפי האלוהים, ולכן הם מבקשים ממשה שידבר אליהם במקומו: הם אומרים לו "דבר אתה עימנו פן נמות". נשים לב לניסוח: בני ישראל לא אומרים למשה "דבר אתה עימנו פן נשתגע". החשש שעולה בהם אינו משיגעון, מקריסת הנפש, אלא ממוות – אותות המצוקה מגיעים דווקא מהגוף. הנשמה מבקשת להידבק באלוהים, אך הגוף לא מסוגל לשאת את החוויה. עבורו זאת סכנת מוות.

המפגש הישיר עם אלוהים, "פנים בפנים", מתברר כמועד לכישלון. הניסוי לא עולה יפה, בני ישראל מבקשים שהקשר עם אלוהים יהיה בעזרת מתווך אנושי, באמצעות כלי חסר, שאולי דרכו הקשר לאלוהים יוכל להתממש במתח פחות גבוה. את שאר הדברים משה מוסר להם בקולו. אבד הקשר הישיר לאלוהים, ואולי מעתה הוא לעולם יהיה מבעד למחיצות, באמצעות מתווך ארצי. בקשתם של בני ישראל מכשירה את הקרקע לקשר אמצעי עם אלוהים. משה משמש בתפקיד המתווך שייצג אותו עבורם. וכשמשה מתרחק מהם ועולה אל ההר, מתפנה סופית מקום בנפשם להופעתו של עגל הזהב.


לא יהיה

האיסור על המתווכים
החיבור לאמת אבסולוטית הוא מפחיד ולכן האדם מבקש באופן טבעי להתרחק מעט מהאינסוף המוחלט. המחשבה על אלוהים מצריכה כל-כך הרבה תשומת-לב, כל-כך הרבה הכנות נפשיות. קשה יהיה לאדם, בכל פעם שהוא חושב על אלוהים, לחשוב על כל המשמעות המופשטת האינסופית המטפיזית, ולכן הוא יחפש תמונה, מעין סמל או כינוי, שיזכירו לו את העניין ויפטרו אותו מלהגות בו. האדם נמשך באופן טבעי לשים מסיכות בינו לבין אלוהיו.

על כן, מיד אחרי שאלוהים מתגלה אל בני ישראל הוא מצווה: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי". הוא מזהיר שלא להוסיף אלוהים נוספים על פניו, אלוהים אחרים שיכסו את הפנים שלו עצמו, שיהוו חציצה בינו לבין האדם. התורה מצווה עלינו להיחשף לפניו של אלוהים, ולא לכסות אותם במסיכות. על כן היא ממשיכה ומפרטת: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", פסל שייצג את אלוהים, תמונה שתייצג את אלוהים. התורה מצווה לנתץ את המתווכים, לחתור לקשר בלתי אמצעי עם אלוהים.

בהמשך המזמור שכבר ציטטנו קודם, משורר התהילים זועק: "אל תסתר פניך ממני". אולי בעצם זה אלוהים שמסתיר את פניו. אפשר להשתכנע שהסתר הפנים הוא מהלך היסטורי שבא מלמעלה, אך כמו שלאונרד כהן משיב באחד משיריו: "זה אתה שהסתרת את פניי, זה אתה שבנית את המקדש". הסתר הפנים בא מלמטה. כל מקדש, כל טקס, כל שם, מסתיר במשהו את אלוהים. ובכל דור, מספר הטקסים מכפיל ומשלש את עצמו, וכל מעמד שהיה בו פתח לקשר ישיר וספונטני עם אלוהים, הולך ומתכסה בטקסים פורמליים, עד שכמעט ולא נותר ולו סדק זעיר שדרכו תוכל להתרחש ההתגלות.

הטקסים הפורמליים, כמו שאמרנו, חוסמים את האפשראות לקשר ישיר ומרחיקים את האדם מאלוהים. בהתאם לכך נמצא הרבה פעמים במקורות שדווקא האנשים, שלפי המסורת היתה להם קירבה מיוחדת לאלוהים, הם אלו ששברו את הכללים הנהוגים ולא נהגו לפי הריטואלים המקובלים. דוגמה מפורסמת היא חוני המעגל, שהמשנה מעידה עליו שהיה קרוב לאלוהים כמו בן לאביו. המשנה מספרת איך בשנת בצורת אחת באו אל חוני וביקשו ממנו שיתפלל על הגשמים. בזמן המשנה היו קיימים נהלים קבועים לשעת בצורת: תפילות, כנסים ציבוריים ותעניות. אך חוני לא ביצע את הריטואלים המקובלים, אלא עשה את מעשה העוגה הידוע, ובזה פתח שוב פתח לקשר ישיר עם אלוהים ולא דרך המתווכים.

מצוות "לא יהיה" מלמדת אותנו שהסתר הפנים אסור מן התורה. אי אפשר לפטור את עצמנו מחובת ההתגלות באמצעות המחשבה שאלוהים הוא זה שמסתיר את פניו מאיתנו. קל יותר ובטוח יותר להתרחק מההתגלות: היא מסוכנת, היא מטלטלת, אך התורה דורשת מהאדם להגיע אל ההתגלות עצמה ללא מתווכים.



המתווכים המותרים
במסה "גילוי וכיסוי בלשון" ביאליק מכנה בשם "גילוי" את ההתרשמות הראשונית של האדם מדבר שעדיין אין לו שם. התופעה החדשה או המראה החדש יוצרים אצלו התפעלות וכמיהה ומעלים שאלות: מהו הדבר הזה וכיצד ניתן להגדיר אותו. בגלל הקושי לחיות בעולם אמורפי חסר הגדרות, האדם ממהר לתת לדבר החדש הגדרות ותכונות. לרגע השיא, בו האדם מגיע לידי פתרון ונותן לדבר החדש הזה שם, ביאליק קורא "כיסוי".

החיים הדתיים, אם נשתמש באותם המונחים שטבע ביאליק, נמצאים במתח מתמיד בין גילוי וכיסוי. מזה – התשוקה לגלות, לדעת את האלוהים, לפתוח את הפתח בנשמה ולהיחשף לבור האינסופי של הכמיהה לאלוהים. ומזה – הצורך לכסות בשמות ובתארים ובטקסים את הבור שהתשוקה הזאת פוערת בנפש.

אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה"תהו" האפל, עם אותה ה"בלימה" פנים אל פנים בלי חציצה. […] שום מלה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כסויה. (מתוך "גילוי וכיסוי בלשון"/ח. נ. ביאליק)

כדי להגיע להתגלות אלוהית יש לשבור את מעגל הגילוי-כיסוי. מי שבוחר להיכנס לתהום אי-הוודאות בדרך לגילוי האלוהים, נדרש להצליח לא להתפתות לכיסויים. בסיפור הידוע בגמרא (חגיגה י"ד ע"ב) על "הארבעה שנכנסו לפרדס", רבי עקיבא מנחה את הנכנסים בדרך להתגלות. הוא אומר להם: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים". הוא מזהיר אותם לא להתפתות לתת הגדרות ושמות לדברים שהם יראו. "רבי עקיבא יצא בשלום", מספרת הגמרא, אך השלושה האחרים נפגעו: "בן עזאי הציץ ומת", "בן זומא הציץ ונפגע", ו"אחר קיצץ בנטיעות". הגילוי הנפשי קשה מדי עבורם ומתאים רק ליחידי סגולה.

התורה אוסרת את השימוש בכיסויים ("לא תעשה לך פסל וכל תמונה"), אבל כמעט ואי אפשר לחיות בגילוי מתמיד, ועל כן היא עצמה מספקת לנו מספר כיסויים, שבעזרתם נוכל לממש את הקשר עם אלוהים ולכסות במעט את תהום הכמיהה. היא מספקת שמות שבהם נוכל לכנות את אלוהים, ותארים בהם נוכל לתאר אותו, ומקום בו נוכל להשתחוות לפניו, ומנחות שאותן נוכל להגיש לו, ועוד כהנה וכהנה. כמובן שאין בשמות ובטקסים האלה כדי לפתור באמת את השאלה שבנפש ולדבוק באל, אבל יש בהם כדי לספק מעט את הצורך הזה.


לא תשא

השחיקה של המתווכים המותרים
שמעתי פעם סיפור חסידי על איזה רב שהיה מלמד זכות על כל יהודי. אפילו אצל יהודי שלא קיים אף מצווה מימיו הוא מצא זכויות: "ראו איזה צדיק זה", הוא היה אומר, "מעולם הוא לא נכשל בהרהור קדושה בבית הכסא". ובכן, הרי לפנינו דוגמה למצווה "מרחיקה", מצווה שככל שיתרחק האדם מהחיים הדתיים כך יקפיד עליה יותר. כזאת היא גם מצוות "לא תשא".

מלה או שטה יורדת איפוא מגדולתה ומפנה מקומה לאחרת לא מפני שהורע כחה לגלות, להאיר, לבטל את ה"תיקו", מקצתו או כולו, אלא דוקא להפך: לפי שנשחקה המלה או השטה מרוב מעוך ומשמוש וחטוט ואין בה עוד כדי כסוי והעלמה יפה, וממילא אין בה עוד כדי הסח הדעת לפי שעה. (מתוך "גילוי וכיסוי בלשון"/ח. נ. ביאליק)

כל מילה, טבעה הוא שתישחק ועם הזמן תרד מגדולתה. מילה, שבשעותיה הגדולות השתמשו בה בהוד והדר וחרדת קודש – "והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים" (שם). לכן התורה מצווה אותנו להיזהר בשמותיו של אלוהים, לנהוג בהם ביראה, להשתמש בהם בצמצום כדי שלא יישחק כוחן. וכאן מגיע הדיבר השלישי: "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא".

מצוות "לא תשא" שומרת על השמות שהתורה סיפקה מפני השחיקה שעליה מצביע ביאליק, היא מקיפה אותם בגדר ובונה להם מעמד מיוחד. למצווה הזאת יש עוד מצוות אחיות שמצטרפות אליה, מצוות שמטרתן לשמור על המתווכים המותרים מפני שחיקה. ביניהן ההלכות שקשורות לגניזה, ההלכה לא להקים מקדשים נוספים (לא להקריב בבמות), ועוד. ואולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מצוות "בל תוסיף", האיסור להוסיף על מצוות התורה, כיוון שגם המצוות עצמן, כאמור, משמשות כמתווכים בקשר עם אלוהים.

אך במצווה זו, כמו בכל המצוות המרחיקות, טמונה מלכודת הרסנית. אם האדם יפריז בהקפדה עליה, השימוש בשמות האלוהים ייעשה פחות ופחות טבעי עבורו. הם ייעשו זרים לעולמו, ויתכסו באבק השכחה.

המשמעת הקשה שהאדם הדתי האורתודוקסי בימינו כופה על עצמו, שדורשת ממנו לצמצם עוד ועוד את השימוש בשם המפורש של אלוהים, מקהה את חושיו. הנשמה, מטבע בריאתה משתוקקת לגילוי, לקרבת אלוהים. אך אט אט התשוקה דועכת והמצוקה נפתרת באמצעות ענייני חולין שסותמים לפי שעה את הבור הרוחני ומספקים בידור קל והיסח דעת לנשמה. המשמעת דוחקת את התשוקה לקשר עם אלוהים, שמקורה בנשמה – ואל המקום שמתפנה בנפש נכנס הגוף. כך נמצא, לדוגמה, שבעלונים המופצים בבתי הכנסת, מצד אחד נמנעים מלהדפיס פסוקים מהמקרא בשלמותם (בגלל חשש גניזה, אחיו התאום של "לא תשא"), ובאותו הגליון נמצא, מצד שני, פריחה של פרסומות לחופשות בטורקיה בשלמותן ובמלא הדרן.



חזרתם של המתווכים האסורים
השם המפורש נדחק הצידה והתרגלנו להשתמש במילה "השם". אך מה זה "השם" אם לא עדות כואבת לנפילת מעמדו של השם המפורש! הצורך בידיעת האלוהות לא פסק, ולפי שהשם המפורש כבר אין בו כדי לכסות את הצורך, שכן השימוש בו כמעט ואסור לגמרי, נולד לו כיסוי חדש, "השם" שמו.

"השם", אותו עגל זהב סמנטי, פעל את פעולתו כמו כל כיסוי. השם המפורש כוסה מכל כיוון ונשאר לו בינתיים להחליד בתוך הכספת ההלכתית. התופעה הזאת מטעה, כי השחיקה מתרחשת במעטה של קדושה ולכן היא לא ממש נראית כמו שחיקה. אני זוכר בילדותי איזה קונצרט חזנות רב רושם, בו חזן לבוש חליפה ועניבה שר בפאתוס את הפסוקים מתוך שירת הים: "השם איש מלחמה! השם שמו!". זה נשמע לי אז כל כך טבעי ומכובד, אבל האמנם "השם" שמו?

אנסה לחדד את המבוכה על ידי דוגמה לשימוש בשמות של מלך בשר ודם. כבר חז"ל לימדו אותנו שכדי לפתח אינטואיציות איך להתנהל מול אלוהים צריך ללמוד מההתנהלות מול בני-אדם. כמו, לדוגמה, כשרבן יוחנן בן זכאי רוצה להנחות את תלמידיו כיצד לקיים את מצוות מורא שמים הוא אומר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כ"ח ע"ב). נחזור לקונצרט. תארו לעצמכם את נפוליאון נכנס בתהלוכת ניצחון כלשהי לפריז, ושם מקבלים אותו ברוב הוד והדר ועל הבמה שרים לו: "נפוליקון איש מלחמה! נפוליקון שמו!". האם הדבר היה נחשב לכבוד או לביזוי? אם הזמרים בזמן החזרות היו שרים "נפוליקון" במקום "נפוליאון", יכול היה הדבר להיחשב כזהירות בשמו של הקיסר. אך בזמן אמת, בפני הקהל, ודאי הדבר היה מסתיים בעריפת ראשיהם של הזמרים האדוקים.

"השם" עשה דרך ארוכה והגיע רחוק. הוא התחיל כממלא מקום של השם המפורש, אך כבר קיבל חיים משל עצמו וכיום כבר קיימים שימושים בו לא כייצוג אלא כישות עצמאית. לדוגמה: הביטויים "ברוך השם", "למען השם", "בעזרת השם". נסו להחליף אותם ב-"ברוך אדוני", "למען אדוני", "בעזרת אדוני" – ייצא לכם ביטוי חסר פשר.

עד כדי כך השם החדש תפס, שמדי פעם שומעים זמר שר שיר הלל לאלוהים, ובהיסח הדעת בכל זאת אומר את השם המפורש, ומיד הוא חוזר ומתקן את עצמו ואומר "השם". האש בנשמתו עוד לא כבתה והוא עדיין משתוקק לשיר לאלוהיו, אך כשהוא קורא בשם המפורש הוא מרגיש שזה לא זה, ש-"השם" ייצג באופן נאמן יותר את מושא תשוקתו, והוא משנה.

כמו בדיבור גם בכתב נולדו ונולדים להם עוד ועוד שמות חדשים. לדוגמה האות "ה" שכבר מעטרת ויטראז'ים בבתי-כנסת רבים (וגם השתמשתי בה בחיבור הזה). וכמובן גלגל הגילוי-כיסוי לא עצר שם ובחוגים מסוימים גם האות "ה" הפכה למקודשת מדי והוחלפה באות "ד". עוד סדרה ידועה בין השמות החדשים היא סדרת השמות שבהם אותיות מוחלפות באות "ק", לדוגמה: "אלוקים", "קה", "צבקות". ואפילו שמעתי רב שכבר התחיל להיזהר בכבודם של אלים אחרים וציטט מהתורה את הדיבר השני כך: "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי".



סיכום
מצד אחד בשמות שהתורה סיפקה צריך להשתמש בזהירות רבה, משום "לא תשא". אך הקפדה יתירה על המצווה הזאת משאירה את הצורך בגילוי אלוהים לא ממומש וכך היא גורמת לשימוש בשמות אחרים, שאותם התורה לא סיפקה, ושהם אסורים משום מצוות "לא יהיה". שתי המצוות הללו, "לא יהיה" ו-"לא תשא", נאבקות ביניהן מאבק תמידי. האחת אוסרת על שימוש בשמות והשניה מחייבת את השימוש בהם. כרגע נראה שידה של "לא תשא" על העליונה. המחיר הוא הסתר פנים, ריחוק מאלוהים.

מודעות פרסומת

2 Responses to “לא יהיה .vs לא תשא – על השימוש בשמות האלוהים”


  1. 1 יאיר אוקטובר 3, 2013 ב- 12:29 PM

    יפה מאוד.
    רק רציתי להעיר שיש היום גם תנועה של חזרה לברכות המשנאיות שמנסה להפסיק את הפחד ההלכתי מהזכרת שם ה' לשוא. אחד הדוברים של התנועה הזאת הוא הרב יואל בן נון והוא עושה את זה במודע כחלק מתהליך הגאולה מתוך התפיסה שחלק מרכזי מהגאולה הוא גם חזרה לגילוי השכינה הקדום שמתבטא, כפי שכתבת, בהזכרת שם ה' ובחוסר הפחד ממנו.
    לדוגמה – http://www.maalegilboa.org/index.php?option=com_content&view=article&id=492%3A04-&catid=56%3A-3-&Itemid=44


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים


%d בלוגרים אהבו את זה: