עץ הרצון והמוות – קריאה בסיפור עץ הדעת

בעקבות פירוש הרמב"ן על התורה
גירסת PDF נוחה יותר לקריאה ניתן למצוא כאן.

והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדות, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. (פירוש רמב"ן על התורה, בראשית ב')

האדם הגיע לירח. הוא לא הצליח להגיע אליו עם הניסיון הראשון. כמה כוח רצון היה צריך בשביל להגיע לירח וכמה שלבים הוא היה צריך לעבור בדרך! הוא היה צריך למצוא את החשמל ולהמציא את הגלגל ולעבור עוד המון המון שלבים התפתחותיים כאלה ואחרים, אבל בסופו של דבר הוא הצליח. האדם הגיע לירח. כל כך הרבה סבלנות ורצון הוא היה צריך בשביל כל התקדמות, אבל לא רק את ההתקדמויות הוא היה צריך להשיג: גם הרצון הזה, שבזכותו הוא למד לשלוט באש ובדחיפתו המציא את הגלגל וגילה את החשמל, גם להשיג אותו לא היה דבר פשוט. אז מאיפה הגיע הדחף הזה, הרצון לבנות מגדל ולהגיע לחלל?

עולם ללא רצון

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. (בראשית ב', ט"ו)

מתחילה היה האדם חסר רצון. הוא התהלך לו בגן עדן, תחתיו האדמה, מעליו השמיים, ובעצם הוא היה כמו אחד מגרמי השמיים, עושה את מסלולו כמצוות בוראו: כשהיה לו חם הוא חיפש צל, כשהיה רעב הוא אכל פלפל. לכל בריה ובריה בעולם הזה היה תפקיד, והבריות מלאו אותו באינרציה, ללא רצון עצמי והרהורים על תפקידם. השמש הוצבה בשמיים להאיר את הארץ ביום, והדבורה עפה אל הפרח להביא צוף למלכה שבכוורת. והאדם, הוא הונח בגן-עדן – "לעבדה ולשמרה".

היה זה עולם ללא רצונות, ולפיכך הוא היה עולם של כללים. הרצון הוא הדבר שהופך את הפרט לאינדיבידואלי, לכזה שיכול לראות את עצמו נפרד משאר הפרטים, לכזה שיכול להגיד "אני", או ביתר דיוק: "אני רוצה". לכן כל עוד לא היה רצון, לא היה אפשר לזהות פרט כשונה משאר הפרטים. אם כן, לא היו אז רצונות פרטיים, רק הרצון הכללי שאלוהים טבע בשעת הבריאה.

האדם היה נזר הבריאה. אלוהים יצר אותו בדמותו ונתן לו להשתתף במעשה הבריאה – בקריאת השמות. אלוהים ברא את העולם בדיבור וכהמשך למעשה הבריאה הוא נתן שמות לנבראים. הוא קרא לאור יום ולחושך לילה, לרקיע הוא קרא שמים וליבשה ארץ. וכך היה עד שנברא האדם. אז העביר לו האלוהים את השרביט ונתן לו להמשיך במלאכה. האדם קרא בשמות לבעלי החיים. לחיה המזוהה עם הקסם והניחוש, שעתידה לבלול את גורלו, הוא קרא נחש. וכך הוא המשיך וקרא בשמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולחית השדה. ולבסוף הוא קרא בשם לאחרונת הנבראים, לבת זוגו, האשה.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. (בראשית ב', כ"ג)

וכך השמיים וכל צבאם התמידו במסלולם וכל בריה עשתה את תפקידה. ההרמוניה הקדמונית הזאת נמשכה ונשמרה והיא היתה אמורה להימשך אלמלא בצירוף מקרים משונה סטה האדם מהתוכנית האלוהית וגילה רצון משלו.

עץ הדעת

אך צירוף המקרים הזה לא היה עד כדי כך משונה. הרצון כבר היה טמון באדמה מלכתחילה. כבר בשעת הבריאה נטע אלוהים בגן-עדן את הזרע העדין שעתיד להטות את הכף ולהוציא את העולם מהאיזון הקוסמי הבראשיתי – עץ הדעת.

וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל; וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. (בראשית ב', ח')

במרכז גן-עדן עמד לו העץ שפריו משך אליו את האדם כמו מגנט. הגן היה מלא עצים נחמדים למראה וטובים למאכל אבל העץ הזה כמו נברא כדי להאכיל בו את האדם. ועם כל זאת, דווקא מהעץ הזה נאסר עליו לאכול.

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. (בראשית ב', ט"ז)

מיד אחרי שהוא מניח את האדם בגן עדן, אלוהים מזהיר אותו לא לאכול מפרי עץ הדעת כי הפרי יעשה אותו בן תמותה. אך מהו מוות? האם האדם יכול היה לדעת מהו אותו המוות שהאלוהים מזהיר אותו מפניו?

המוות
לפני שמדברים על המוות צריך לחדד את המושג הזה. כשמדברים על "המוות" לא מדברים על מוות ביולוגי, שכן מוות כזה קורה כל הזמן: תאים בגוף מתים ומתחלפים, וגם איבר יכול להיכרת מהגוף ולמות, ועדיין לא זה "המוות". בספר "על דרך האמת" (מאת משה הלברטל) קראתי תיאור שמצא חן בעיניי, שמסביר את תופעת המוות לפי הרמב"ן. המוות, כמו שהוא מסביר, הוא תופעה שקשורה לאינדיבידואציה. רק אינדיבידואל מת. חלקים מגופו, ואפילו הגוף בשלמותו, יכולים למות רק מוות ביולוגי שכן אין להם תודעה אינדיבידואלית. אמנם המוות מגיע יחד עם מוות ביולוגי של הגוף, אך המושגים אינם זהים. אם כן, מוות הוא תופעה של פרטים. האדם ככלל אינו מת.

כאמור, רק כשמדברים על פרט אפשר לדבר על מוות, אבל אנחנו יכולים גם לדבר על האדם ככלל. כשמדברים על האדם ככלל אפשר לומר משפטים כמו: "האדם התקדם במרוצת השנים", "הכלב הוא ידידו הטוב של האדם" ו-"האדם הגיע לירח". ה"אדם" שבמשפט "האדם הגיע לירח" לא מת יחד עם ניל ארמסטרונג כמובן. האדם בכללותו אינו מת, רק הפרטים מתים.

כמו שאמרנו, בשעת הבריאה העולם היה עולם של כללים ולכן היה זה עולם ללא מוות. הפרטים אמנם מתו אך היה אפשר להסתכל עליהם רק כמו על איברים בגוף גדול שמתים ומתחלפים. לכן בשעת הנחתו בגן-עדן, האדם לא היה יכול להבין מהו אותו מוות שמסתתר בפרי העץ האסור.

הרצון
האדם אוכל מעץ הדעת ונעשה יודע טוב ורע. אך הוא לא היה יכול להבחין בין טוב ורע מבלי שיהיה לו רצון עצמאי, שכן בטבע אין טוב ורע: כוכב שמתפוצץ וגל שסוחף דג אל החוף, הם כולם אדישים כלפי מוסר כלשהו. לפיכך הרמב"ן מבאר שפרי העץ נטע באדם רצון, והרצון הוא שהופך את האדם ליודע טוב ורע.

האדם אוכל מעץ הדעת וניטע בו רצון. הוא כבר לא אחד. הרצון גורם פירוד: פרט אחד מושך לכיוון אחד ופרט אחר מושך לכיוון אחר. נוצרות שאיפות ונוצר משא ומתן בין האנשים, שכל אחד מהם רוצה דבר מה אחר. כל אחד מתחיל לראות את עצמו נפרד מהאחר, שכן יש לו רצונות משלו ומחשבות והרהורים על תפקידו בעולם. הנשמה האחת שהיתה לאדם על כל פרטיו, כמו שמלמדת אותנו תורת הקבלה, מתפצלת למיליונים מיליונים של נשמות זעירות וכל איש נהיה אדם בפני עצמו. כל איש ואיש רואה את עצמו כישות מלאה. ועכשיו, כשפרט אחד מת, מת האדם שבו, פתאום מת אדם. אם כך, עם הרצון מגיע המוות. הם שני צדדים של אותה תודעה.

שני הצדדים של הפרי

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. (בראשית ג', ד')

נחזור לסיפור. הנחש היה הערום שבחיות השדה והוא זה שבסופו של דבר מסיט את האדם ממסלולו הראשון וחושף אותו אל סודו של פרי עץ הדעת. כל מה שהאדם ידע על הפרי עד אותה הפגישה זה שהפרי יביאו אל מותו, עכשיו הנחש מגלה לו את הצד האחר של הפרי. אלוהים הזהיר את האדם שלא לאכול מפרי עץ הדעת – "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", ואילו הנחש מגלה להם – "כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". וכמו שראינו, אלו הם אכן שני הצדדים של פרי עץ הדעת – הרצון והמוות. רק כשנפקחות עיניך אתה נעשה בן תמותה.

במקום הגורל שאלוהים מבטיח, "מות תמות", הנחש מציע גורל יותר מפתה: "ונפקחו עיניכם". שני הגורלות חושפים אמת גדולה על עץ הדעת, אך בהאזנה עדינה אפשר למצוא רמז לכן שהם ממוענים לנמענים שונים: "ביום אכלך" – פונה אל הכלל, "ביום אכלכם" – פונה אל הפרטים. ואכן כתוצאה מהאכילה מפרי עץ הדעת, האדם מאבד את כלליותו ונוצרים האינדיבידואלים בני התמותה, והפרטים – נפקחות עיניהם: הם מגלים רצונות משל עצמם וכך הם נעשים כאלוהים, יודעי טוב ורע.

סיפור של כללים

האדם אכל מעץ הדעת. מיהו אותו אדם שאכל מעץ הדעת? כיוון שהאדם לפני האכילה מעץ הדעת לא היה אינדיבידואל, לפיכך אי אפשר להתייחס אליו כאל פרט ספציפי. אם כן, נסתכל על אדם הראשון כעל כלל, כלל שיכול היה להיות מורכב מהרבה פרטים. והפרטים, בגלל שהם לא היו אינדיבידואלים, רק יחד הם היו "האדם", ובשפתנו – השפה שלאחר החטא – "אדם הראשון", כלומר: "האדם הקודם", בצורתו הראשונה. עכשיו המשפט "האדם אכל מעץ הדעת" נשמע אחרת, קצת כמו המשפט "האדם הגיע לירח". שניהם מתארים את אותו אדם כללי, ושניהם מתארים שלבים בהתפתחותו.

ההסתכלות הזו מאפשרת לנו לראות אחרת את הסיפור כולו. אפשר להסתכל על כל הסיפור הזה כסיפור של כללים. אחרי בריאת האדם עוברים דורות רבים של בני אדם לא אינדיבידואליים, בני אדם שהם כגרמי השמיים העושים את מצוות האלוהים. האדמה מוציאה עצים עושי פרי, המים זורמים בנהר והאדם שומר על גן עדן.

כשנקרא עכשיו את הפסוקים שמספרים על האדם שקורא בשמות לבעלי החיים, לא עוד נדמיין את אדם הראשון רואה חמור ובוחר לו שם, אלא נדמיין סיפור שיותר דומה לעולם שלנו, עולם שבו בני האדם נתקלים בתופעות חסרות שם והם קוראים להן בכל מיני שמות לפי תפיסתם. יש שמות שנעלמים ונדחקים, ויש שמות שנתפסים ומתקבעים עם הזמן. וכמו שמתאר ביאליק (ב-"גילוי וכיסוי בלשון"): "כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא". אם כך, בשעת בריאת האדם לא היו שמות לבעלי-החיים. עם חלוף הדורות מופיעים כל מיני שמות עבור מיני בעלי-החיים, ובמעין תהליך אבולוציוני חלקם מתקבעים וחלקם נעלמים. זאת לא מלאכה שמסתיימת. תמיד האדם מוסיף וקורא בעוד ועוד שמות לבעלי החיים שלא היו מוכרים לו לפני כן. כעת המשפט "ויאמר האדם: לזאת ייקרא אשה" יתבאר אצלנו לא כאדם ספציפי העומד מול אשה ובוחר לה שם, אלא כתיאור התהליך בו הופיע, ובסופו של דבר התקבע, השם "אשה".

האדם עובר ככה הרבה דורות של פרטים. עם הזמן הוא מתפתח, לומד לעשות עוד דברים, לשלוט באש, להתגונן מפני חיות. כך חולפים הדורות עד ש-"האדם אוכל מעץ הדעת". ושוב, לא בן אדם ספציפי אוכל מעץ, אלא כלל האדם אוכל מעץ הדעת, כלומר: מפתח תודעה אינדיבידואלית, טועם מטעמה של הדעת.

קיבלנו סיפור שמספר על אדם, שהוא כלל האדם, שהונח בגן שהוא גן סמלי ובו נטוע עץ שמסמל שלב התפתחותי שמחכה לאדם משעת בריאתו. כשקוראים את סיפור הבריאה באופן הזה, אפשר לראות שלשון הכתוב אכן מתאימה לו: הסיפור מספר על כללים, אין לדמויות בו מאפיינים פרטיים. כך לדוגמה: "והנחש היה ערום מכל חית השדה" – ברור שלא היה רק נחש אחד בעולם, לכן כנראה נכון יותר לקרוא את המילה "הנחש" ככלל ולא כפרט.

גם לשון סוף הסיפור מתאימה לקריאה הזאת. בסופו של הסיפור אלוהים מקלל ארבע דמויות – הנחש, האשה, האדם והאדמה. שוב נשים לב שהוא לא מקלל פרטים אלא כללים. "על גחונך תלך" מתייחס לכלל הנחשים, "בעצב תלדי בנים" מתייחס לכלל הנשים, "ארורה האדמה" מתייחס לכלל האדמות ו-"בזעת אפיך תאכל לחם" מתייחס לכלל האדם.

החטא

עד כאן קראנו סיפור, שמתחיל בבריאת אדם ללא רצון, בהמשכו האדם אוכל מעץ הדעת ובעקבות כך אלוהים מקלל אותו. כעת עולה הקושיה שרבים כבר התחבטו בה בנוגע לחטא אדם הראשון: אם לפני החטא היה האדם נטול רצונות, כמו גרמי השמים, מדוע נענש?

סיפרנו עד עכשיו את הסיפור בשני מישורים: במישור הכלל, בו הסיפור מספר על כללים וכל אירוע שקורה בו הוא סמל למכלול אירועים המתרחשים בסיפור הקונקרטי, ובמישור הפרטים, בעולם האמיתי. כשבמישור הכלל האדם קורא בשמות לבעלי-החיים, במישור הפרטים חולפים דורות בהם אנשים רבים נותנים שמות שמופיעים ונעלמים ושחלקם בסוף מתקבעים. כשבמישור הכלל האדם אוכל מעץ הדעת, במישור הפרטים חולפים דורות בהם כלל האנושות מפתחת בהדרגה תודעה אינדיבידואלית. במישור הכלל מסופר על חטא ועונש. כעת נותר למצוא מה הם החטא והעונש במישור הפרטים.

חז"ל היו רגישים לבעיית הגמול שעולה מן הכתוב והבחינו בכך שבסיפור הזה האדמה נתקללה מבלי שיהיה ברור לקורא במה חטאה. לכן הם משלימים את הסיפור במדרש בראשית רבה (פרשה ה'), שם מובא הרעיון לפיו חטא האדמה היה שמלכתחילה היא היתה אמורה להוציא עצים שמיועדים למאכל בשלמותם, אך לבסוף היא הוציאה עצים שרק פירותיהם ראויים למאכל ועל כן נענשה.

חטא האדמה יכול להאיר בצורה שונה את רעיון החטא בסיפור הבריאה בכלל, ובפרט את חטא האדם. בעולם קורים דברים שאנחנו – יודעי טוב ורע – מסווגים אותם כ"רע" למרות שהם לא נובעים מרצון, כמו תינוק שנולד וגל צונאמי סוחף אותו אל מותו. יש בעולם רע שקורה באופן שרירותי. יש מצבים בהם המציאות פשוט לא מצליחה להיות טובה. זהו חטא האדמה הקדמון, שהיא לא הצליחה להיות מה שהיא נועדה להיות. רעיון זה מבוטא בתורת הקבלה בתור "שבירת הכלים". הכלי לא מסוגל להחזיק את היעוד שלו ואז הוא נשבר ומחטיא את מטרתו. במובן הזה החטא הוא מלשון החטאה. החוטא מחטיא את ייעודו.

בעולם האמיתי, במישור הפרטים, המוות אינו עונש כי אם חלק מהתודעה שמגיעה עם הרצון, ואילו בעולם הסמלי, במישור הכלל, המוות הוא עונש על אכילה מפרי עץ הדעת. בעולם האמיתי אין כאן סיפור של חטא ועונש אלא תהליך התפתחותי אחד שבו האדם מפתח רצון ויחד איתו מתפתחת תודעת המוות. זהו תהליך ארוך שנים שקשה לראות בו יד מכוון. את החטא אפשר לראות רק כשמסתכלים בעולם הסמלים. רק אז אפשר לראות את החטא – את ההחטאה.

אחרית דבר

שם פרטי

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי. (בראשית ג', כ')

הסיפור ממשיך. האדם אוכל מעץ הדעת ומפתח תודעה אינדיבידואלית. הדבר הראשון שהתורה מספרת לנו שהוא עושה תחת תודעתו החדשה הוא בעצם חזרה על מלאכתו העתיקה שליוותה אותנו לאורך כל הסיפור – קריאת השמות. אבל ישנו הבדל מהותי בין קריאת השמות הראשונה לקריאת השמות הנוכחית: עתה יש בעולם אינדיבידואלים, ולכן שמות כלליים לא מספקים, יש צורך בשמות פרטיים. עד האכילה מעץ הדעת כל אדם היה פשוט אדם וכל אשה היתה פשוט אשה. לא היו מאפיינים פרטיים. עכשיו אדם הראשון נזקק לשמות פרטיים, ולכן הדבר הראשון שהתורה מספרת על האדם לאחר האכילה מפרי עץ הדעת הוא קריאה בשם פרטי.

הגירוש

גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים (קהלת ז', י"ד)

כמו השמיים והארץ, האיש והאשה, ושאר הבריאה שנבראה בזוגות שנראים לפעמים כשני קטבים, כשני הפכים שבאופן מופלא מופיעים דווקא יחד, כך גם עץ הדעת – עץ המוות – ניטע בגן יחד עם בן זוגו, היפוכו – עץ החיים. גן עדן הוא עולם שבו יש רק רצון אחד והוא רצון האלוהים. הוא עולם ללא רצון עצמי ולכן הוא עולם ללא מוות. כל הנבראים בו הם נבראים שחיים לעולם. כך גם האדם, בשעת בריאתו הוא היה אדם שחי לעולם, כמו האדמה. עץ החיים הוא העץ המותר בעולם שכזה. האדם בחר בעץ הדעת, אבל לא מתוך רצון אלא מתוך הכרח, מתוך ייעוד. והמחיר שהוא לעולם ישלם זה הגירוש מגן עדן – בו יש מקום רק לרצון אחד – וההרחקה מעץ החיים.

וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. (בראשית ג', כ"ג)

עץ הדעת לדורות

כל אדם נולד בן אלמוות. כמו אדם הראשון שנברא נטול רצונות, כך כל אדם נולד ללא רצון עצמי. בלידתו הוא זוכה לחוש לכמה חודשים אחד עם העולם. בזמנים האלה, כשהוא לא מרגיש נפרד מאמו ומשאר העולם, כשהוא עדיין לא יכול לחשוב "אני", אז הוא בעצם מרגיש מקצת גן עדן, אז הוא בן אלמוות. רק בפעם הראשונה שהוא חושב "אני", עם הרצון הראשון שמתגבש בראשו, הוא טועם את הקמצוץ הראשון מטעם המוות.

התינוק רוצה עוד קצת להיות פשוט אדם, אך המבוגרים סביבו מאכילים אותו בפרי עץ הדעת. כך הפרי מפיץ את עצמו מדור לדור. הם מדברים עם התינוק ומקבעים את תודעתו חסרת הגבולות אל תוך הקונבנציות של פרי עץ הדעת. הם משכנעים אותו שיש "אני" ויש "אתה" וש"אני רוצה", וכמובן – קוראים לו בשם שיבדיל וייחד אותו.

ההורים מאכילים את בנם בפרי עץ הדעת ומשכנעים אותו בייחודיותו, משכנעים אותו שהוא אינדבידואל, אך התקופה בה הוא עדיין לא קולט את הפרי אל תודעתו היא ארוכה ובה הוא עדיין אחד עמם. ואמנם הם אלו שמנסים לשנות את תודעתו, אך אפשר שבתקופה הזאת הממושכת גם הוא משכנע אותם, והם קצת חוזרים בעצמם לטבעם הראשון ומרגישים מקצת גן עדן באיחודם איתו. וכך נמצא אותם דואגים לו כאילו היה חלק מישותם וחשים את כאביו כמו היו מכאוביהם.

סוף סוף הילד משתכנע בעצמיותו ונהיה נפרד מהוריו, אך הם, שראו מחדש את מראה גן-עדן, נאחזים בנצח ונאבקים להישאר אחד עם ילדם. לעתים קרובות נמצא שההורים מסרבים לקבל את עצמאותו של בנם, את נפרדותו, ומנסים בכל כוחם להמשיך ולזהות אותו כחלק מהם: רק כך הם יוכלו להימנע מהמוות ולחזור לטבעם הראשון. הם רואים בכל הישג שלו הצלחה שלהם ובכל נפילה שלו כישלון שלהם. בחוש, שהתעמעם וכמעט אבד להם שנים רבות לפני כן, הם מבינים שהאיחוד הוא כרטיס הכניסה שלהם לגן-עדן, לאלמוות. אך עכשיו הפרי הוא כבר חלק מהילד והוא מתנער מהם ומתמיד בנפרדותו. הוא מסרב לראות את עצמו כחלק מהם. הוא צועק "אני" ובכך הוא בעצם משליך אותם אל מותם.

פילוסופים רבים מקבלים את המוות בשלווה. הם שוללים את האבלות כיוון שלדידם אדם צריך להצטער רק על דבר שאבד לו, והרי מראש כל אדם נדון למיתה לכן אין סיבה להצטער על כך. לעומתם הרמב"ן מבין את האבלים ומכיר באבדתם. בעיניו המוות הוא לא לפי טבעו של האדם, שנברא בן אלמוות. המוות הוא רק תוצר לוואי שהגיע עם חטא אדם הראשון, והוא מפריד בין האדם לבין טבעו הנצחי. לפיכך הרמב"ן מרבה להתאבל על מות אדם, על הפירוד של האדם מטבעו.

והנני אומר מה שלבי חושב ודעתי גומר. כי אחרי היות האדם מעותד למות, מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמוות, למה יתגודדו על מת, ולנוד ולבכות נאותו, כי החיים יודעים שימותו. ומן התמה על יודעי דבר ויהי, למה יקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי. והתשובה בזה כי תולדות האדם לחיות לעולם. ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם, על כן יחרדו כי מטבעם יתפרדו. (רמב"ן, הקדמה לספר "תורת האדם")

מודעות פרסומת

1 Response to “עץ הרצון והמוות – קריאה בסיפור עץ הדעת”


  1. 1 הילה מאי 26, 2015 ב- 9:26 AM

    מקסים יהונתן, אפשר אפילו להסתכל על זה מנקודת מבט יותר קבלית אולי – גן עדן הוא לא מקום שגורשנו ממנו, אלא תודעה שהחלפנו. מקור הנשמה הוא אחד, ללא הפרדה בין הרצון האלוקי לשלנו. ורק כשאנחנו מפרידים את עצמנו אנחנו הופכים לבני תמותה. כשאנחנו מבינים מאיפה באנו ושאנחנו עדיין חלק מהרצון הכללי, אנחנו במובן מסויים חסינים. יותר מזה – הרצון שלנו הוא חטא, הוא הרי נברא איתנו וזה מה שמאפשר את המימוש של הבריאה והרצון האלוקי בעולם, לתחושתי לפחות. שנזכה להתדבק בקב"ה ולעשות רצונו רצוננו.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים


%d בלוגרים אהבו את זה: