אופיה היהודי של המדינה

דיברנו בעבודה על תחבורה ציבורית בשבת ואז חבר אחד תמה: "אם תהיה תחבורה ציבורית בשבת, במה יתבטא אופיה היהודי של המדינה?"
וחשבתי שדומה הדבר לדג השוחה במעמקי האוקינוס ולפתע מגיע אליו בקבוק "מי עדן" שנסחף מן החוף ובמקום לומר "מה חבל שמזהמים ככה את הים בבקבוקי פלסטיק", שמח הדג שמחה רבה ואמר: "כל חיי אני שוחה במעמקי האוקינוס ונצטערתי שמעולם לא ראיתי מים, לא מפל לא נחל ואף לא שלולית, ועכשיו זיכני הקב"ה וסוף סוף לראשונה בחיי אני רואה בקבוק מלא במים". רק מי שכל חייו טובע באופיה היהודי של המדינה יכול שלא להבחין בו.

בעקבות השיחה איתו, ניסיתי לחשוב על ביטויים לאופיה היהודי של המדינה שאולי ימצאו חן בעיניו. יש כמובן המון ביטויים חיצוניים לאופיה היהודי של המדינה: שם המדינה, הדגל, סמל המדינה, ההמנון, המזוזות התלויות בכל מוסד רשמי של המדינה, הכשרות שמקפידים עליה בכל מוסד רשמי. ובל נשכח שהמדינה מספקת שירותי דת, מערך כשרות, מקוואות, בתי כנסת, מכוני גיור ושהיא מחזיקה לומדי תורה ורבנים.

אבל כל אלה הן רק אנקדוטות קטנות. פתאום הבנתי שיש שני ביטויים עמוקים לאופיה היהודי של המדינה שהם חלק בלתי נפרד ממנה והם אולי יוכלו לשמח את החבר בשעת משבר:
1. השפה העברית. אפילו אביי ורבא ורש"י והרמב"ם לא דיברו שיחות חולין בעברית, ולעומת זאת במדינת ישראל כל זב חוטם מדבר בשפתם של משה רבנו ודוד המלך. כל המסמכים הרשמיים במדינה ושלטי החוצות והכיתוב על מוצרים וכל קניית מסטיק במדינה הזאת עוברת דרך השפה העברית. היש לך ביטוי עמוק יותר לאופיה היהודי של המדינה?
2. לוח השנה העברי. המדינה אימצה את לוח השנה העברי. כל חגי ישראל הם ימי חג רשמיים של המדינה ואפילו החגים האזרחיים נקבעים ע"פ תאריך עברי. ובראש כל החגים עומדת כמובן השבת שנקבעה כיום המנוחה הרשמי של המדינה. רק מי שחי פה יכול לפספס את זה שזהו אינו הנוהג המקובל בכל העולם.
ואני שואל: אילו ניתנו לנו רק השפה ולוח השנה, לא דיינו? מה, חייבים גם לעשות בנו שפטים?!

אני אמנם מרגיש מוקף באופי היהודי של המדינה אבל אצלו זה סיפור אחר לגמרי. מגיע שבת בבוקר, ואותו חבר חוזר מבית הכנסת – הוא גר באחד המגדלים שאפשר לראות מהם את נתיבי איילון – והוא עולה במעלית שבת (בהאמבורג אין כאלה), מתישב במרפסת ופותח את אחד מעיתוני השבת ובכל עמוד הוא מרגיש יותר ויותר: "שום דבר יהודי כבר לא נשאר במדינה הזאת". הוא זורק את העיתון בשאט נפש ומסתכל ביאוש לכיוון איילון. ושם הוא רואה מכוניות ומשאיות ומוניות פרטיות ומוניות שירות ואוטובוס תיירים סינים וסירה רתומה לאופנוע ואפילו טרקטורון ולימוזינה ואמבולנס הוא רואה שם. רק אז הוא נאנח בסיפוק ואומר לעצמו: "ברוך ה' אין פה בכל התנועה הזאת אוטובוס אחד של אגד". סוף סוף נחה דעתו. הוא מצא ביטוי לאופיה היהודי של המדינה.

מי יתן ונגיע לימים בהם אופיה היהודי של המדינה ירגיש פה בנוח והוא סוף סוף יוכל להיות מקור לשמחה ולשלווה ולא יצטרך כל הזמן לרדות בנו עם אינסוף דרישות קטנוניות וטורח ציבור.

אסיים בוורט קצר לליל-הסדר. התורה מצווה על כל יהודי להרגיש שהוא יצא בעצמו ממצרים. אולי היא פשוט הבינה שאם היא לא תצווה אותו על כך הוא עוד עלול בטעות לחשוב שהוא במצרים.

חג שמח!

0 Responses to “אופיה היהודי של המדינה”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים

כל הרשומות בבלוג


%d בלוגרים אהבו את זה: