Archive for the 'סיפורים קצרים וקטעי יומן' Category

ליל סוכות / אוקטובר 2014

מוצאי חג ראשון של סוכות – 3:40 לפנות בוקר.

אבא בנה סוכה כרגיל, היינו בנתניה כרגיל, פנינה ויהודה גם התארחו אצלנו כרגיל. סבתא גניה לא היתה, לראשונה מזה שנים היא נשארה בירושלים, וסבא בנצי אמנם היה, אך הוא היה אפאטי ובקושי הביע עניין באירוע. סבתא איילה שקועה עמוק בעולמה. אותי כל הזמן ליוותה התחושה שדור חולף. הסבים והסבתות היו תמיד במרכז סעודת ליל סוכות. תמיד היו סביבם דיונים וויכוחים ובדיחות. עכשיו נראה שזה חלף ואנחנו צופים בדעיכתם. ואני כל הזמן מנסה לספר לעצמי, וגם לעמליה, כמה הסבים והסבתות האלה היו משמעותיים בביתנו, כאילו כדי להזכיר לעצמי, כאילו כדי לוודא עם עצמי שכך באמת היה. ואני שוב משחזר בראש ושוב מספר ושוב מוודא – זה לא היה חלום! ואני פוחד. אולי הם יעזבו את העולם והעולם יסתדר בלעדיהם, נגלה שהחיים שלנו הם חיים גם בלעדיהם. ואולי נתחיל חיים חדשים שלהם לא יהיה מקום בהם. אולי אבא ואמא יעברו לתל-אביב, ויתחילו מסורות חדשות ומנהגים שבהם כבר לא יהיה להם מקום. ואני מדמיין במוחי שמסרב לישון, דור חדש של בראונים שלא יידעו את כל הניסים האלה.

אני יושב עכשיו ליד השולחן-בר בסטודיו של אמא. עמליה ישנה על המיטה הנפתחת לידי. מהחלון אני רואה את רחוב איתמר בן אב"י. דורון מסתובב שם עם נייקי. ואני מחזיק את עצמי ער, כאילו הזמן שאני ער, אפילו שאני לבד עם המחברת והחלון אבל בעולם הם עדיין נמצאים כולם, כאילו הזמן הזה זורם יותר לאט. הערנות שלי מאטה את הזמן, צריך רק לשמור עליה. תיכף תיפול שינה גם על עיניי והזמן ייסע הרחק מכאן, אבל בינתיים זה עוזר. אני מביט בחלון והזמן מאט. והוא מאט עד שכמעט נעצר. ופתאום, הרגע הזה נהיה אחד עם כל הרגעים שעברו, ואני יושב פה, בן 16 ובן 21 ובן 27 ואני מסתכל על הבניין האפור שמולנו. כשהייתי קטן אהבתי לעמוד מול החלון הזה שצופה על הבניין האפור, להתמקד באחת המרפסות שבו ואז לצעוד לאט אחורה ולהנות מהאשליה שאני מתקרב למרפסת ההיא, ואולי עוד רגע אקפוץ פנימה לתוך בית אחר וחיים אחרים. ירח מלא זורח למעלה וזה אותו ירח שזרח עליי בגיל 16 ואותו ירח שזרח על האוניה בה סבא בנצי הגיע לארץ. כמה זה עוזר שהמקום הוא אותו מקום. אני חושב על עמליה, שבית ילדותה נזנח – "ואין להם אלא ספר", כמו שביאליק כתב. ממקום מושבי על הבר אני מסתכל על הסוכה החשוכה. רואים מפה את הנצנוצים של הנורות הצבעוניות הזעירות שמשובצות בסכך, ולרגע זה נראה לי באמת אותו לילה עם כל שאר הלילות היפים של ליל סוכות. וזה רק כמה שעות מאז שישבנו בפנים לסעודת חג עם פנינה ויהודה וחנה ויוסי וסבתא גניה ואיזי וסבתא איילה וסבא בנצי. ועד אמצע הלילה נשארו פה הויזלים שהלכו לפני כמה דקות, והסוכה מקושטת פרחים מנייר שעשינו רק אתמול בבוקר כשחזרנו מבית-הספר, ואני מרגיש יותר טוב.

מחשבות ליליות 1

כבר 4:30 לפנות בוקר. התייאשתי מלנסות לישון והחלטתי להנות מהשעות השקטות המעטות שנותרו עד שיום חמישי יפרוץ אל הארץ בסערה. לאחרונה הרבה פעמים אני לא מצליח לישון בלילה. אולי זה בגלל ההריון. אני יושב עכשיו במרפסת, יש אוויר קריר ונעים שעוזר למחשבותיי לנדוד. חשבתי על זה שיש בבטן של עמליה יצור חדש שעומד להיכנס בשעריו של העולם הזה. וחשבתי כמה יופי יש בעולם שמחכה רק לו. כמה צבעים וצלילים ומראות ומחשבות וטעמים יש.

ומנגד הבליחה המחשבה על זה שבימינו יודעים לכמת כל טעם במספרים ואורכי גל. ובאמת כל היופי הזה, זה בסה"כ התגבשות מקרית של חומר ואנרגיה, ואדום הוא בסה"כ אורך גל אחד וירוק הוא אורך גל אחר, ומוזיקה היא הרעדה של האוויר בתדירויות מסוימות. העולם מלא, רוחש וגועש, אבל הכל חשוך ואפור ומטרטר טרטור סתמי אם אין אדם שחווה את כל זה. האדום הוא לא אדום והירוק הוא לא ירוק אם אין עין שצופה בהם. העולם הוא תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, וגם אם הוא מלא בקרני אור שיוצרות צבעים וצורות הוא עדיין חשוך, כי כל קרני האור שבעולם לא יאירו אותו אם אין עין אדם שתקלוט אותן. כי אין חושך אלא רק אדם שחשכו עיניו. והאמת היא שגם אם יש עין שצופה בצורות ובצבעים, הרי היא בסה"כ גלאי שקולט פוטונים ומזיז נוירונים. אז נדלק הנוירון שצועק "זה אדום", האם זה שונה מהביט שנדלק במחשב כשהוא מזהה "אדום"?

אבל כל זה לא משנה עכשיו, כשהעולם הזה, שמסתובב מיליון שנים זורק ניצוצות מפה לשם וחלבונים משם לפה, בסופו של דבר ברגע אחד מוציא מתוכו בן אדם אמיתי, כזה שיוכל לראות את הסדר שיש בכל זה ולהבחין בצורות ולתמוה ולהתפעל ולהרגיש. העולם מכין את בואו כבר יובלות אבל עכשיו הוא ממש עוד מעט מגיע. איך אפשר לישון בלילה כזה?



(אפריל 2016)

תשליך – לאוס/ספטמבר 2012

[א]

נחתנו. במטוס היינו לא יותר מ-20 איש. בחוץ כבר החשיך. ירדנו בשקט ונכנסנו לשדה התעופה. מאחורי הדלפק ישב קצין מעוטר בסמלים, הוא אמור להנפיק לי את הוויזה. מילאתי את הטופס והגשתי לו אותו. "תמונת פספורט בבקשה", הוא אמר באנגלית דרום-מזרח-אסייתית. אמרתי לו שאין לי ושלא ידעתי שצריך להביא אחת. הוא הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, עשה עם הראש תנועת "נו מילא, שיהיה" וחתם על הוויזה. אפילו כרטיס "רב-קו" היה לי יותר מסובך להוציא.

טיול שני במזרח שונה מהטיול הראשון. כשהייתי בהודו לפני 4 שנים, לקח לי הרבה זמן להתרגל, הרבה זמן להבין את העניין, להיכנס לראש. ואילו עכשיו, נחתתי בויינטיאן, לקחתי טוק-טוק וברגע שהגעתי לגסט-האוס הרגשתי שוב בפנים, כאילו אני מטייל כבר חודשים. שוב מילאה אותי התחושה הזאת שהכל בסדר. יצאתי לטייל בסביבה, סתם ככה בלי מטרה, כדי לחוש קצת את המקום, וישר הרגשתי שייך. ראיתי בפינת רחוב ערימה של לבנים אדומות שנשארו שם. מישהו עשה עבודה לא גמורה. ופתאום אני מרגיש נדיב לסלוח גם לעצמי. זה בסדר אם אתה חי את החיים שלך בצורה לא מושלמת, אם מדי פעם אתה דוחה דברים למחר, אם לא החלטת עדיין מה תהיה כשתהיה גדול. הרגשתי שלאוס מקבלת אותי יפה.

אני מתהלך לי בעיר מחויך ונכנס לאיזה מסעדת רחוב. הטעמים שונים מבהודו, אבל אורז הוא אורז ועם זה אני כבר יודע להסתדר. אני ממשיך את סיבוב ההיכרות עם העיר, חולף על פני המקדשים. עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם – אבל הם כל כך מרשימים באיפוקם: פה להם ולא ידברו – בגרונם אין שום צו ונזיפה, וכמוהם עושיהם – גם האנשים פה עדינים ומסבירי פנים. מישהי שפגשתי בלואנג פרבאנג אמרה כשעברנו על יד אחד המקדשים: "אז ככה נראים עובדי אלילים אמיתיים!". נזכרתי שאני אמור להרגיש דחיה מלבוש גשמי של ישויות אלוהיות – גם אני גדלתי על חרון אפו של אליהו הנביא שמנתץ אלילים לארוחת הבוקר – אבל כל זה נראה לי עכשיו כמו זיכרון רחוק. במטוס קראתי על ההיסטוריה של האזור שמקיף את המקונג. הארץ הזאת ידעה זוועות ואסונות ומלחמות ודיכוי, אבל עכשיו אני מרגיש רק שלווה. אני יודע שכתייר אני בא רק במחיצתם החיצונית של הדברים, אבל הארץ נראית לי מפויסת ומשרה עליי תחושת פיוס עם אליליה.

[ב]

עמדנו בתחנת האוטובוס בפקסיי וחיכינו לאוטובוס שייקח אותנו אל ארץ ארבעת אלפים האיים, שם אבלה את ראש השנה. האוטובוס לא ממש אוטובוס, זה סוג של טנדר פתוח עם שני ספסלים משני צדיו וגגון שיגן מפני הגשם. והיה בו גם יציע אחורי. מדובר במעין מדף שמשמש כמדרגה כדי לעלות לרכב. על שני הספסלים בפנים היה די צפוף ואנשים נעמדו גם על המדף הזה כשגופם תלוי ממש מחוץ לרכב והם אוחזים ביד אחת את אחד העמודים שמחזיקים את הגג. האנשים ביציע האחורי נראים די שלווים, אחד מעשן סיגריה, אחד מקלף תפוז ואחת מדברת בטלפון. באיזשהו שלב מישהו מבפנים רוצה לצאת החוצה. זה עם התפוז מוכן להתחלף איתו ונכנס לשבת במקומו.

נסענו כשעה עד שהגענו למחסום. חסמו את הכביש לרגל שיפוצים. אני לא יודע מה טיב השיפוצים אבל בינתיים טרקטור קטן יחידי נראה עובד על העברת תלולית כלשהי מפה לשם. אני מסתכל לשמיים, אמצע היום, השמש זורחת. אני דוחק הצידה מחשבות של איך זה היה נראה בארץ אם היו חוסמים ככה כביש ראשי באמצע היום כשאין שום דרך אחרת (ועוד בערב חג!). הטנדר עצר וחיכינו בשקט שהטרקטור יסיים להעביר את התלולית. טור ארוך של כלי רכב התאסף. אנשים התיישבו בצד הדרך, חלק אכלו משהו, חלק פטפטו, כמה שרו. איש אחד פרש מגבת על האספלט, נשכב ליד רכבו, ונרדם לשעה קלה.

[ג]

ערב ראש השנה ובאי עולם נראים רגועים. היום נברא העולם! אני מכניס את החג באי "דון קון". הנהר שמקיף את האי רחב כמו ים, לא רואים אופק. פגשתי כאן בחור בן 25 בשם קאם שאחת המסעדות באי שייכת למשפחתו.

– מאיפה אתה? הוא שאל אותי.
– ישראל, עניתי.
– איסלנד?

ביליתי שעות בשיחה איתו. מתברר שהוא חזר לא מזמן מחודש באיזה מרכז בודהיסטי בויינטיאן. שאלתי אותו רבות על בודהיזם ועל מנהגי לאוס ועל שפתם. אח"כ הוא שאל אותי שאלות על ישראל.

– מה הדת של האנשים בישראל?
– יהדות

הוא לא שמע על זה. אני מנסה לחשוב איך להתחיל להסביר את זה. מאיפה אני אמור להתחיל? מהעיקרים של הרמב"ם או אולי מסיפורי אברהם? מהמכבים, דוד המלך, משה, או אולי מהשואה? ופתאום, כאן, כל כך רחוק מרומא ומירושלים, אני לבסוף שומע את קולי נכנע ומודה:

– תראה, סך הכל זה די כמו הנצרות. על הנצרות שמעת?

הוא מהנהן. הוא שמע שמועה כלשהי על נוצרים אבל מהמבט שלו הבנתי שהוא לא יודע על הנצרות כלום.

– יש ביהדות אלוהים?
– כן
– מתי הוא נולד?
– מממ.. הוא לא איש
– אז מה הוא? אשה?
– הוא לא בן אנוש
– אז מה הוא?
– אין לו גוף, הוא לא נולד
– אז מה הוא בכלל? מה יש לו?

אני מהרהר איך לתאר אותו, אחרי שהרגילו אותי כל השנים שאין לו שום תאור ושאסור בכלל לתאר אותו. במקומות אחרים ממליכים אותו ברגעים אלה על העולם. במקומות אחרים ברור מי הוא זה, עזוז וגיבור, שברא את העולם במילים, וכעת הוא חומק לי ואני לא מוצא את המילים כדי לברוא אותו בחזרה.

– תראה, אני מגמגם, לפי התנ"ך בהתחלה לא היה כלום ואלוהים הוא זה שברא את העולם

הוא חשב על זה כמה רגעים ואמר:

– ואתה באמת מאמין בזה?!

נזכרתי במעורפל בפסלונים של בודהה שמפוזרים כאן והרהרתי בתרפים שרחל אמנו גנבה מאביה. ואולי עכשיו זה אני שמחזיק בתרפים? איפה היא הטמינה אותם לעזאזל? למה היא לא פשוט השאירה אותם אצלו! קאם הסתכל עליי בעיניים סקרניות וידידותיות אבל אני פתאום ראיתי רק את הפרצוף של הבחורה שפגשתי בלואנג-פרבאנג מצביע עליי ומתריס: אז ככה נראים עובדי האלילים, ככה הם נראים!

[ד]

אני יושב עכשיו כבר שעתיים על הערסל לצליל השקט של הנהר הזורם לאיטו. כל חיות הלילה כבר יצאו מחוריהן, לטאות מטפסות על הקיר, עטלפים נחבטים במשקוף, פרפרים מתרוצצים סביב הנורה. הארץ אומרת שירה. כל המרפסות פרט לשלי ריקות. אני לבד על האי המוקף נהר שעכשיו הוא כבר ים, תוהה ותוהה, חסר מנוחה. כל המחשבות שהבאתי איתי לקצה העולם נערמות בראשי, עד שקולות המים אומרים לי: תשליך!


כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים