Archive for the 'סיפורים קצרים וקטעי יומן' Category

נהמת המכונות המתמדת

מתקן גיבוי, בניין IBM, פתח תקווה. אני שונא את המקום הזה. ריצפה צפה, המון מכונות שמפיקות רעש עמום וניצנוצים מתכתיים. אורות ניאון לבן, כבלים ומדפי מתכת. הולכים פה כבתוך משחק מחשב ישן ומדי פעם רואים דמות אדם, אך אין קול, מלבד נהמת המכונות המתמדת. נצנוצים ירוקים מרצדים ופסים כחולים בוהקים, מזכירים לי את המוות. דלתות פלסטיק מפרידות בין החדרים בהם שוכנות המכונות, שלכל מכונה יהיה מקום משלה ופרטיות. ומשום מה גם על הדלתות האלה קבועות מזוזות ובתוכן שתי הפרשיות, אך אין פה לא יורה ולא מלקוש, אין דגן לאסוף, אין תירוש ויצהר. על כל מכונה מודבקת מדבקה. כל מכונה ממוספרת. BAY 1A, BAY 2A.

הולכים והולכים, הדלתות נענות לכרטיס האלקטרוני ונפתחות. הגעתי למטבחון; מכונת מים, מכונת קפה, כל אחת מפיקה טרטור ייחודי לה וכל הרעשים נבלעים בנהמה הקבועה שמפיקות המכונות בחדר הסמוך. שולחן עגול וכסאות פלסטיק. צינוק. אני מתיישב על כסא ועוצם עיניים. בחדר השני מנסים בינתיים להעלות את מערכת ההפעלה. הרעש המונוטוני מערפל את החושים. ואולי אני בכלל במכונת כביסה ענקית? מתנקה, מיטהר. מה עם מערכת ההפעלה? היא כבר עלתה? אני מניח את הראש על השולחן העגול ומחכה. קריר פה כל השנה, צריך הרי לצנן את המכונות הגועשות, ולרגע אחד הרעש העמום והקרירות והכאב-ראש מתעתעים בי ואני פתאום מתחת למפל גדול איפשהו רחוק בטבע, מחכה שמישהו יזליף עליי קצת מים כדי שהחוויה תהיה שלמה, אבל כנראה שעת האכלת המכונות הסתיימה כי אני שומע מרחוק קול שקורא לי ואומר שכבר פתחו את החדר אוכל ושצריכים לעלות למעלה. שעת ארוחת הצהרים הגיעה וגם אותנו הרי צריך להאכיל.

(נובמבר 2014)

מודעות פרסומת

דלהי, 3 לפנות בוקר

נפתח במילה: "koltuğunuzun". המילה הזאת כתובה במרכזו של משפט על המושב שלפנינו. יש לציין שהאות u מופיעה בה מספר בלתי מבוטל של פעמים, וזה אפילו בהתעלם מהפעם שהיא מופיעה מעל האות g. שאלתי את הדיילת שעברה לידנו מה משמעות המילה והיא אמרה שזה "מושב" בטורקית, ושאנחנו מתבקשים להתיישב עליו כי תיכף ממריאים. התיישבנו על הקולטוגונוזון, חגרנו חגורות וחיכינו להמראה של טיסה מספר 1070 שאמורה לקחת אותנו בדקות הקרובות מאיסטנבול לדלהי, מ-turkey להודו, מרחק שני ס"מ במילון אוקספורד.
בשדה התעופה חיכינו 6 שעות. אחרי שטעמנו מכל סוגי הרחת-לוקום, ישבנו לשתות בירה. רומן סיפר לי על פנתאיזם ועל תורת המיתרים. זה היה מעניין, אבל עכשיו אני חגור, קשור למטוס הזה שהולך להמריא. מה קשור הודו עכשיו? זהו. ממריאים.
(30 באפריל 2008 – מתוך הפנקס הכחול)

נחתנו ב-3 לפנות בוקר. בדרך כלל לא הייתי חושב שזה רעיון טוב להגיע לעיר לא מוכרת באמצע הלילה ולנסות לגשש את דרכי, ובמיוחד כשמדובר במדינה לא מוכרת, ובשבילי, בתור אחד שטייל רק במערב, גם בעולם לא מוכר. אבל לרומן זה היה נראה בסדר, ולו זאת כבר פעם שניה בהודו, אז הוא הוביל. זה הסיר מעליי את הדאגה איך להסתדר ונותר לי רק להתרשם ולחשוב. יצאנו משדה התעופה. היה חם אפילו שאמצע הלילה, והיה ריח חזק אין לי מושג של מה, כנראה איזה תבלין. עלינו על מונית. רומן תקשר עם הנהג ואני צפיתי בדרך. נסענו הרבה. הנהג הוריד אותנו בכניסה למיין-בזאר. המקום נראה ישן ומתפורר, פה אנחנו אמורים להיות? אני עוד מוצף מהחום ומהריח כשפתאום אני רואה אנשים ישנים פזורים בכל פינה ולצדם גם כלבים ופרות. כולם מעולפים אבל פה ושם יש כמה ערים. רומן זיהה דוכן קטן בצד השני של הרחוב והוא הלך לבדוק מה האיש מוכר. בינתיים נשארתי עם התיקים. כבר קרוב ל-5 בבוקר. אני עומד ובוהה ומלא מחשבות מתרוצצות לי בראש. והאנשים שישנים פה לידי והכלבים והפרות והאוויר הדחוס והריח הזה שהחום רק מדגיש אותו; ואני מתחיל לדמיין מה הולך להיות פה מחר, כשהמקום יתעורר לחיים והשמש תעלה את מפלס החום בעוד כמה מעלות, והתבלין הזה יחדש את אחיזתו באוויר, והאנשים האלה שעל הרצפה יקומו לתחיה והכלבים יתרוצצו פה והפרות יתחילו לאכול מהזבל הרב. אני מבין שאני עדיין לא יכול לדמיין לגמרי מה הולך להיות פה, אבל קיבלתי שעה של חסד להתבונן בעולם שאני עומד להיכנס אליו, כשהוא עוד שקט ורדום, רגע לפני שיסובבו לו את המפתח.

עשר שנים עברו מאותו לילה מופלא, שבו עוד לא ידעתי כלום על מה שאני הולך לעבור בטיול. כשאני חושב על הטיול ההוא להודו, זה בכלל לא נראה לי על רצף הזמן הרגיל של החיים. נראה כאילו זה היה באיזה ציר זמן אחר, בארץ הפלאות. אני זוכר שכשחזרתי מהטיול הרגשתי כאילו הנחיתו אותי חזרה לתוך העולם הזה. פגשתי את המשפחה בשדה התעופה והרגשתי כמו אליס – לך תסביר להם מאיפה הרגע הגעת!

רומן, תודה לך שסחבת אותי למסע הקסם המסתורי הזה. גם בפרספקטיבה של 10 שנים זה היה טיול משנה חיים.

למי ששואל את עצמו: רומן חזר מהדוכן ההוא כולו מאושר עם חבילת "בידי", שהן סיגריות שמגולגלות בתוך עלי אקליפטוס; לא הדבר הכי משמח שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע.

ליל סוכות / אוקטובר 2014

מוצאי חג ראשון של סוכות – 3:40 לפנות בוקר.

אבא בנה סוכה כרגיל, היינו בנתניה כרגיל, פנינה ויהודה גם התארחו אצלנו כרגיל. סבתא גניה לא היתה, לראשונה מזה שנים היא נשארה בירושלים, וסבא בנצי אמנם היה, אך הוא היה אפאטי ובקושי הביע עניין באירוע. סבתא איילה שקועה עמוק בעולמה. אותי כל הזמן ליוותה התחושה שדור חולף. הסבים והסבתות היו תמיד במרכז סעודת ליל סוכות. תמיד היו סביבם דיונים וויכוחים ובדיחות. עכשיו נראה שזה חלף ואנחנו צופים בדעיכתם. ואני כל הזמן מנסה לספר לעצמי, וגם לעמליה, כמה הסבים והסבתות האלה היו משמעותיים בביתנו, כאילו כדי להזכיר לעצמי, כאילו כדי לוודא עם עצמי שכך באמת היה. ואני שוב משחזר בראש ושוב מספר ושוב מוודא – זה לא היה חלום! ואני פוחד. אולי הם יעזבו את העולם והעולם יסתדר בלעדיהם, נגלה שהחיים שלנו הם חיים גם בלעדיהם. ואולי נתחיל חיים חדשים שלהם לא יהיה מקום בהם. אולי אבא ואמא יעברו לתל-אביב, ויתחילו מסורות חדשות ומנהגים שבהם כבר לא יהיה להם מקום. ואני מדמיין במוחי שמסרב לישון, דור חדש של בראונים שלא יידעו את כל הניסים האלה.

אני יושב עכשיו ליד השולחן-בר בסטודיו של אמא. עמליה ישנה על המיטה הנפתחת לידי. מהחלון אני רואה את רחוב איתמר בן אב"י. דורון מסתובב שם עם נייקי. ואני מחזיק את עצמי ער, כאילו הזמן שאני ער, אפילו שאני לבד עם המחברת והחלון אבל בעולם הם עדיין נמצאים כולם, כאילו הזמן הזה זורם יותר לאט. הערנות שלי מאטה את הזמן, צריך רק לשמור עליה. תיכף תיפול שינה גם על עיניי והזמן ייסע הרחק מכאן, אבל בינתיים זה עוזר. אני מביט בחלון והזמן מאט. והוא מאט עד שכמעט נעצר. ופתאום, הרגע הזה נהיה אחד עם כל הרגעים שעברו, ואני יושב פה, בן 16 ובן 21 ובן 27 ואני מסתכל על הבניין האפור שמולנו. כשהייתי קטן אהבתי לעמוד מול החלון הזה שצופה על הבניין האפור, להתמקד באחת המרפסות שבו ואז לצעוד לאט אחורה ולהנות מהאשליה שאני מתקרב למרפסת ההיא, ואולי עוד רגע אקפוץ פנימה לתוך בית אחר וחיים אחרים. ירח מלא זורח למעלה וזה אותו ירח שזרח עליי בגיל 16 ואותו ירח שזרח על האוניה בה סבא בנצי הגיע לארץ. כמה זה עוזר שהמקום הוא אותו מקום. אני חושב על עמליה, שבית ילדותה נזנח – "ואין להם אלא ספר", כמו שביאליק כתב. ממקום מושבי על הבר אני מסתכל על הסוכה החשוכה. רואים מפה את הנצנוצים של הנורות הצבעוניות הזעירות שמשובצות בסכך, ולרגע זה נראה לי באמת אותו לילה עם כל שאר הלילות היפים של ליל סוכות. וזה רק כמה שעות מאז שישבנו בפנים לסעודת חג עם פנינה ויהודה וחנה ויוסי וסבתא גניה ואיזי וסבתא איילה וסבא בנצי. ועד אמצע הלילה נשארו פה הויזלים שהלכו לפני כמה דקות, והסוכה מקושטת פרחים מנייר שעשינו רק אתמול בבוקר כשחזרנו מבית-הספר, ואני מרגיש יותר טוב.


הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים

כל הרשומות בבלוג

מודעות פרסומת