Archive for the 'סיפורים קצרים וקטעי יומן' Category

יום שטוף גשם וטפסים

הלכתי לי הבוקר לעבודה והרגשתי תחושה מתוקה שנסכה בי חיוך. מזג האוויר היה סגרירי והחציה של גן העצמאות הירוק היתה כמו הליכה בתוך חלום. האוויר היה נקי וקריר ולא נשבו רוחות חזקות והיה סוג של שקט עירוני. חשבתי לעצמי כמה החיים יפים ועוד תהיות קלילות.

הגעתי לעבודה ובעבודה היה משעמם. ישבתי קצת עם עמית לעבודה על כמה עניינים שחית הברזל המציאה לעצמה להעסיק בהם בני אדם. צריך להגדיל איזה קובץ ובשביל זה צריך למלא איזה טופס ובשביל זה צריך לפתוח בקשה באיזו מערכת ולקבל אישור מסגן יושב ראש ועד המנהלנים. ולמה מלכתחילה היה צריך להגדיל את הקובץ? אולי זאת היתה בקשה של ועד המנהלנים או משהו אחר. ישבנו, עשינו כמה טלפונים. מישהו מצוות קובצה שלח לי מייל: "מה מתקדם עם הקובץ?". העברתי את היום בתחושה מעיקה שאני מכלה את רוב שעותיי על הפטפוטים חסרי התכלית הללו. כל-כך הרגשתי מנותק מכל זה, שאפילו לא טרחתי לענות לו. נראה שגם לא ידעתי את התשובה. הייתי זר לכל ההוויה הזאת.

בערב יצאתי מהמשרד. בחוץ היה כבר חושך וירד גשם. הלכתי הביתה בגשם, בלי מעיל ועם נעליים לא מתאימות במיוחד, אבל שוב ננסך עליי אותו אושר מהבוקר. הרגשתי כל טיפה ורציתי שכל הטיפות ייספגו בי. עד מהרה הייתי ספוג נוזלים (גם כן הזכיר לי את רישומי פחם) ומאושר. שוב הלכתי לי בתוך השקט העירוני, זר ושייך, בודד ומוקף, וחשבתי עד כמה האיר לי מזלי. נזכרתי בימים של הצבא שהייתי יוצא מהבסיס בגשם ואז עובר סדרה של אוטובוסים ותחנות ומגיע רטוב ומובס, ואילו עכשיו אני הולך בראש מורם בהתרסה ומקבל את טיפות הגשם בברכה ביודעי ששום אוטובוס לא מצפה לי, שלא אצטרך להידחף לשום מקום. מוזר שתחושות כל-כך שונות יכולות לשטוף אותך באותו היום.

(מרץ 2014)

רוטן במלון

17:10
הגענו לים המלח. נהיה פה שני לילות. עמליה אוהבת מלונות וכשהחברים הציעו שניסע איתם לים המלח, היא מיד שמחה. אני עשיתי פרצוף, אבל כמה אפשר לרטון בשביל סוף-שבוע במלון. אני שונא מלונות מהסוג הזה אבל החלטתי שיהיה כיף, הפעם אקח דברים בקלות.

17:45
הגענו. בכניסה לחניון שאלנו את השומר איפה חונים והוא הסביר שזה החניון של ה-VIP ושהחניון שלנו מעבר לכביש, וחשבתי שיש בזה מין הצדק שכבר החוויה הראשונה במלון תייצג נאמנה את קונספט המעמדות. החופשה הרי לא בפלנטה אחרת.

18:10
הגענו לקבלה כדי לעשות צ'ק-אין. מתברר שצריך לפנות את החדר בשבת ב-4 בצהרים. עמליה אמרה לו שאנחנו שומרי שבת וששבת יוצאת ב-8 וחצי, אז הוא אמר שצריך להוסיף 180 שקל (נו שיהיה) ושזה על בסיס מקום פנוי (נו שיהיה) ושאנחנו צריכים לבוא בשבת בבוקר לברר האם אכן אפשר להישאר (נו שיהיה). וזה לא שאני לא מבין את זה, סה"כ הם צריכים להכין את החדר וכו' וכו' אבל שוב נדרשנו להיזכר, עוד לפני שהתמקמנו, שאנחנו לא בחופשה בירח ושאי אפשר להרפות מכל החישובים ושבשבת בבוקר נצטרך לבוא לבדוק שיש מקום פנוי, ושאם לא יהיה מקום פנוי אז נצטרך לחשוב על תוכנית אחרת וכל זה בזמן שאנחנו כביכול "בחופשה".

19:10
אני מרגיש במלחמה מטופשת נגד המלון. למרות שתיכף אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב, אני אוכל בחדר עוגיות, רק כדי להוכיח לעולם שאני לא מתוכנת בתוכנת המלון ושאני לא מפתח תלות בארוחות המלון הראוותניות המלאות בתקנונים מטופשים.

20:25
בחדר אוכל. בכניסה ראינו מישהו שרוצה להיכנס אומר לזאת שרושמת את השמות שהוא כבר היה בפנים ושהוא רק יצא להביא משהו מחדר. היא נתנה לו להיכנס ברוב חסדה והוסיפה מבט שאומר: אני סומכת עליך, אל תאכזב. נזכרתי שלפני כמה שנים הייתי עם ההורים במלון בים המלח, אולי אפילו זה היה המלון הזה. היה יום שישי בסביבות 10 בערב, יצאנו לטייל והלכנו לאחד המלונות בסביבה ששם התאכסנו חברים של ההורים. הגענו, השומרת בכניסה שאלה אם אנחנו מתארחים במלון, אמרנו שבאנו לבקר חברים שמתארחים כאן. היא לא נתנה לנו להיכנס. היינו בלי טלפונים (שבת וזה) אז לא יכולנו להתקשר להגיד להם לצאת, וכך נשארנו מטופשים אבל לפי החוקים. עמדנו שם בחוץ בתקווה שאולי החברים במקרה יעברו ליד הכניסה (למה שזה יקרה? אין כאן כלום בחוץ) וננופף להם דרך הזכוכית או משהו. השומרת חשה אי נוחות אז היא הוסיפה והסבירה שאנחנו לא יכולים להיכנס כי זה מלון "הכל כלול" ואם ניכנס אז נוכל לאכול מהקרטיבים שמחולקים חינם בשעה הזאת בלובי. וזה לא שאני לא מבין, צריך להגן על האורחים מפני זללנים מזדמנים, אבל בכל זאת גם בפנימיה צבאית יש שעות ביקור ואולי היה יתרון מסוים אם החברים היו עושים את השבת שם.

21:30
אנחנו בחדר. חדר מלון סטנדרטי. אני שואל את עצמי למה אני מרגיש תחושות כל-כך רעות, ובמיוחד מציקה לי העובדה שאיך שנכנסתי לחווית המלון אימצתי גם את דמות הישראלי הרוטן. ועוד יותר זה מציק לי על רקע זה שעמליה מאוד שמחה ונרגשת. איפה כל מה שהבטחתי לעצמי בהודו? כשחזרתי מהודו כתבתי לעצמי על פתק שאבד שמעכשיו אאמץ את תודעת הודו וכל דבר אראה באור חיובי וקליל ומבדח. ואני יודע שבהודו נכנסתי לחדר מלא מקקים, בלי מזגן, עם קירות מתקלפים, והייתי שמח. וזה קצת טיפשי, כי כאן זה יכול להיות כמו בהודו: אני עם עמליה ועם חברים ויש פה ים ובריכה ושמש ואוכל ואפשר להיות רגוע ונינוח. אולי יחד עם הפתק אבדה גם היכולת לראות כך את הדברים.

(אוגוסט 2014)

מחשבות ליליות 3 / נובמבר 2015

כבר 2 בלילה ומשום מה אני עוד ער. שמעתי ברדיו את השיר "לילה לי" של יוריק בן-דוד. הקשבתי לו ופתאום הרגשתי את אותה תחושה שלפעמים אני מרגיש כשאני מאזין לשיר – שהוא נכתב עליי, שהוא כאילו יודע שאני פה. הרגשתי שהוא מנסח תחושות שחשתי אלף פעמים ואני חש גם עכשיו. זאת תחושה שאני אוהב, שאמצע הלילה ושכל העיר הזאת עכשיו שלי, עת פרנסיה נמים ומרפים ממשמרתם. ובלילה הזה אני יכול כמו בשיר לכאוב את כל האהבות שכלו ולדאות מעל אלפי המרחבים של הים, כאן מתחת לשמיכה שאני מתכסה בה עכשיו כשאני יושב מול המחשב לבדי.

והלילה הוא לא עוד לילה ככל הלילות. הלילה זה הלילה האחרון של ההורים שלי בדירה בנתניה שגרנו בה מאז שהייתי בן 13, לפני כמעט 20 שנה. אחרי הבר-מצווה שלי, שהיתה בשבת הראשונה של החופש הגדול. אני זוכר שבחרנו את החדרים, שאמא תכננה איך לסדר את הבית. כל כך הרבה חוויות נספגו בקירות של הבית מאז! אולי אבא ואמא ערים עכשיו והם מסדרים עוד ארגזים, ואולי הם ערים כי הם לא יכולים לישון בגלל גודל השעה. הם בטח ערים. זהו – מחר סופית הבית הזה כבר לא יהיה בית. חשבתי אולי היה נחמד לישון שם היום איתם בפעם האחרונה. אהבתי את הבית הזה, והוא ממש היה בית עבורי, מחבק ומרגיע וחם. על המרפסת שלו ישבתי וצפיתי במכוניות שעוברות באיתמר בן אב"י גם מאוחר בלילה. ובשקיעה הסתכלתי על הים, כל פעם עם עננים בגוונים אחרים של כתום-ורוד. משם יצאתי במשך 6 שנים כל בוקר ב-6:40 לאוטובוס בדרך לבסיס ברמת-גן. משם הלכתי ברגל לגן השושנים לעלות על הסעת "דרום" של החטיבה. משם הלכתי עד הספסל שבבן-יהודה שנמצא באמצע הדרך ביני לבין שירלי והיינו מכינים שם את הפעולה לשבת. שם ישבתי בליל שבת בשעות הקטנות כשכולם כבר ישנו וקראתי בספרים מהספריה שבמסדרון. שם היו לי פעם בשבוע שיעורי פסנתר עם לריסה. שם סתם אכלתי ארוחת צהרים, ראיתי סרט בטלוויזיה, באו אליי חברים, למדתי לבגרויות, משם הלכתי לבית כנסת מאות פעמים עם אבא ועם סבא בנצי, שם שמעתי את הדיסק "עוד מעט" של אהוד בנאי וחיכיתי שהאלף החדש ייפתח. שם גדלתי.


הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים

כל הרשומות בבלוג