Archive for the 'סיפורים קצרים וקטעי יומן' Category

כוחה של ברכה – סיפור חסידי (בדיוני)

כשהגאון ר' יהושע מרקוביץ' זצ"ל היה על ערש דווי, היינו כמה תלמידים קרובים של הרב סביב מיטת חוליו. הוא לא דיבר הרבה כי היה חלש אבל עדיין מדי פעם קיבל יהודי או שניים שהגיעו לקבל ממנו ברכה. ראינו שקשה עליו קבלת האורחים אז אמרנו לו שאולי עדיף שלא יקבל אנשים לברכות עד שיחלים. מיד כששמע את ההצעה שלנו נכנסה בו רוח חדשה והוא נעור וקם והיה מלא כוחות כבעבר. הוא נעץ בנו מבט נוזף כאילו הצענו הצעה מגונה ואמר שחשוב לברך כל אדם שמבקש ברכה. והוא הוסיף שאת זה הוא למד מרבי יעקב פשלביץ זצ"ל ושהוא רוצה לספר לנו את סיפור המעשה. אני כותב לכם את הסיפור כמו ששמעתי אותו מפיו מילה במילה וזה לשונו:

כשנסתלק מאור העולם הגאון ר' יעקב פשלביץ זצוק"ל רבים סיפרו מעשי גדולתו. סיפרו שכל חייו חי בצניעות בדירה קטנה עמוסת ספרים, שכל חייו עסק בתורה ובגמילות חסדים, שדלתו היתה תמיד פתוחה בפני כל יהודי ואף שאינו יהודי היה מתקבל אצלו במאור פנים וזוכה לברכתו. וסיפרו על מעשי ניסים והשגחה שזכו אנשים רבים בזכותו. וסיפרו על חכמתו המופלגת ובקיאותו בכל ענפי התורה. וכבר החלה תחרות מי זכה למופת הגדול ביותר מאת הרב. היו שסיפרו על קושיה שעלתה להם מתוך אחד מספרי האחרונים שציטט איזו דעה של חז"ל שלא ידעו מהיכן ציטט אותה. הרב הגאון עצם עיניו, כך סיפרו, והיה נראה שהוא סורק את התלמוד בראשו. אחרי כמה שניות אמר שזה אכן מופיע באיזה מסכת בתלמוד אבל רק באחד מכתבי היד ולא בדפוסים. אחר סיפר על רגישותו של הרב שבזמן שביקר אותו ראש הממשלה הוא אמר שקודם הוא רוצה לוודא שכוס התה של אשתו הרבנית לא התקררה, כי אשתו היתה חולה באותו היום. אבל הסיפורים מציתי הדמיון ביותר היו סיפורים על ברכות שהרב נתן, וכדי להסביר את גדולתו אצטרך קודם לספר לכם על אבותיו.

ר' יעקב היה נצר לשושלת גדולי עולם. מספרים על סבו, ר' יעקב אליהו פשלביץ, בעל ה"קול יעקב" זצוק"ל, שבכניסה לחדרו השתרך תמיד תור ארוך של אנשים שבאו לקבל את ברכתו. ה"קול יעקב" היה ידוע בתור יודע רזים וברכותיו הרבה פעמים היו סתומות. מספרים על יהודי אחד שבא אליו וביקש ממנו שיברך אותו שיצליח בעסקיו והרב הגאון בירך אותו בזיווג הגון. ליצני הדור אמרו שזה בגלל שהרב היה כבד שמיעה, ואמנם הוא אכן היה כבד שמיעה, אבל דווקא ככזה הוא שמע את הקול היותר פנימי בעולם. אותו יהודי שקיבל את הברכה חזר הביתה בלא שהבין למה קיבל את ברכת הזיווג והלא הוא כבר נשוי, אך לא היתה בלבו טרוניה כי היתה נטועה בו אמונת חכמים. לימים אשתו חלתה ומתה, ואחרי שתמה שנת האבל נישא אותו יהודי בשנית ואשתו השניה היתה לא אחרת מאשר בתו של יהודי אחד מעשירי הונגריה. התברר שהיהודי שביקש מהרב ברכה בעסקיו אכן זכה להצלחה – אשתו השניה היתה העסק הכי רווחי שהוא עשה. עד כדי-כך היה ה"קול יעקב" רואה נסתרות! ובנו, ר' יצחק פשלביץ זצוק"ל, גם הוא היה רב גדול וחשוב וגם ביתו היה עמוס מבקרים שביקשו ברכה. גם עליו סופר שיהודי הגיע אליו וביקש ברכה בעסקיו ושהרב בירך אותו בזיווג הגון. אותו יהודי אמנם לא התעשר אבל בזכות הברכה הוא מצא אהבת אמת ושמח שמחה רבה על שהרב ידע טוב יותר ממנו מה העסק האמיתי שבו עליו להצליח.

ר' יעקב פשלביץ הנכד, היה מסוג אחר. הוא לא נכנס בנסתרות ודווקא היה ידוע בפשטות שבה הוא הסתכל על העולם. היינו מצפים שעם ישראל יפנה לו עורף ויעדיף את יודעי הסודות, אבל ההמונים העריצו אותו דווקא בשל פשטותו. מספרים על יהודי אחד שבא לבקש ממנו ברכה להצלחה בעסקיו, והרב פשוט אמר לו "בהצלחה". יצא אותו יהודי שמח ומלא פליאה "איך הרב ידע שמה שאני צריך זה הצלחה!" קרא בקול. ובאמת אותו יהודי ראה ברכה בעסקיו.

וזה רק סיפור אחד מיני רבים של נפלאות שהרב עשה. המתחכמים כמובן ניסו להסביר שמה שגרם לאנשים שבאו אליו לראות ישועות הוא שהרב היה אדם צנוע ומיושב בדעתו ואנשים שבאו אליו רצו "להידבק בקודש" ושעצם הנוכחות שלו גרמה להם להאמין בעצמם ולהרגיש שחייהם משתפרים. לעומתם המאמינים ישרי הלב הסבירו שהספיקה מילה אחת של הרב לעשות רושם רב בשמיים ולכן הוא לא היה צריך לומר יותר מאשר "בהצלחה" או "רפואה שלמה". בין כך ובין כך הרב הוריד שפע רב לארץ ואנשים רבים הרגישו שברכת ה' שורה עליהם.

הרב מרקוביץ' עצר וכבר חשבנו שזה סוף הסיפור וחשבנו שהבנו את כוחה של ברכה, אבל אז הרב קם והמשיך בקול רם אף יותר:

היום, בערוב ימיי, שגם אליי באים יהודים רבים לבקש את ברכתי, אני מרגיש חובה לספר את סיפור הברכה שזכיתי בה אני מהרב פשלביץ זצוק"ל. כמה חודשים לפני שנסתלק לבית עולמו הייתי אצלו לקבל ברכה. הייתי אז נער בן 17 ולא הסתדרתי בישיבה. הנערים האחרים חשבו שאני מוזר. ניסיתי בכל כוחי להיות מקובל בין התלמידים ולכן מדי פעם אמרתי בבדיחות הדעת איזו שטות. חשבתי שהחברים יצחקו, אבל הם לא הבינו שמדובר בבדיחה והיו בטוחים שאמרתי את השטות ברצינות וחשבו שאני טיפש. החלטתי ללכת לרב לקבל ברכה. היום זאת נראית לי חוצפה נוראית, הרי עומדים בתור אליו יהודים קשי יום שבאו לבקש זיווג הגון או פרי בטן, או עניים שרצו לבקש הצלחה בעסקיהם וחולים שזקוקים לרפואה, ואני כך מטריח את הרב בזוטות ומעכב אחרים שמחכים לברכתו! אבל בימים ההם זלזלתי בבעלי-בתים וחשבתי שהם מרוכזים בצרות שלהם כאילו הם מרכז העולם ושגם לי מגיע להיות מרכז העולם באותה מידה גם אם הצרות שלי קטנות בעיניהם. וכך הלכתי. כשהגעתי אל הרב, אפילו שנפל עליי מורא גדול מנוכחותו ומהאנשים שעמדו בתור ומהעסקנים שהיו לצדו, בכל זאת עמדתי מולו ואמרתי את אשר על לבי. אמרתי לו שאנשים לא מבינים את הבדיחות שלי וחושבים שאני טיפש. ראיתי את העוזר של הרב מסתכל עליי במבט נוזף אבל הרב חייך ואמר: "תנו לי לדבר איתו ביחידות". מיד יצאו כולם מהחדר והרב אמר לי: דע לך שגם אני סובל מאותה הבעיה ושאין לי למי לספר את זה. פעם הלכתי למכולת והמוכר, שידע מי אני, שאל אותי אם אני רוצה לשלם באשראי. אז הוצאתי כמה מטבעות ואמרתי לו: אמנם אשמח לשלם ב"אשריךָ", אבל מחובתי לשלם לך בכסף, ונתתי לו את הכסף. אולי זאת לא היתה בדיחה כל-כך מוצלחת, אבל גם לרב מותר להיות בינוני במשהו. בכל אופן אחרי כמה ימים אותו זבן סיפר בהתלהבות לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שאני כל-כך שקוע בתורה שאני לא מכיר את הבלי העולם הזה ואפילו לא יודע מה זה כרטיס אשראי. ועוד הוא הוסיף שאני חשבתי עליו שהוא מציע לי לעשות את התורה קרדום לחפור בו חס ושלום ושבעצם אני חושב שההצעה שהוא הציע לי היא שאני אשלם לו בברכת "אשריך", ובגלל שאני שכל-כך צדיק אני התעקשתי לשלם לו בכסף. והרי זה שיגעון! ומה יכולתי לעשות? הרי אותו זבן, האירוע הזה חיזק אותו באהבת ה' ובמצוות ולא נותר לי אלא להחריש.

כולנו היינו פעורי פה והרב מרקוביץ' המשיך:

אתם מתארים לעצמכם שמאוד הופתעתי לשמוע את הסיפור הזה מהרב הגדול. בכלל לא חשבתי עד אז שיש לו רגשות של בני אדם קטנים כמוני. שאלתי אותו: "אבל למה רצית לספר לי את זה ביחידות?" אז הוא אמר: "אתה תראה שעצם זה שסיפרתי לך את זה ביחידות זאת הברכה שאני נותן לך", ושניה לפני שפתח את הדלת הוא הוסיף: "וגם ברור לי שהם לא היו מבינים את הסיפור ובגילי כבר אין לי כוח לראות למה הם יהפכו אותו". יצאתי החוצה נפעם. לא חשבתי שככה הרב הגדול ישתף אותי הקטן בבעיה מהחיים שלו. פתאום הבנתי, והמחשבה הזאת זעזעה אותי, עד כמה הרב בודד. בחוץ מיד שאלו אותי כולם מה הוא אמר לי. הייתי מאוד מבולבל מכל תשומת הלב ולא היה לי זמן לחשוב, אבל הבנתי שהרב לא רצה שהם יידעו את הסיפור, אז אמרתי שהוא בירך אותי בזיווג הגון. מאותו היום כולם בישיבה דיברו עליי בתור זה שהרב פשלביץ קיבל ביחידות. התחילו לרוץ שמועות עליי שאני עילוי ושהרב בחר בי, בכל מקום קיבלו אותי בזרועות פתוחות כאילו הייתי קמע, וכמובן גם דאגו לי לזיווג הגון כדי לקיים דברי הרב.

והנה אני לפניכם, תלמידים, אמנם אני משתדל להגות בתורה כל ימיי ולעשות רצון ה', אבל אני יודע שכל המעמד הנכבד שהגעתי אליו זה בזכות הברכה של הרב.

יום שטוף גשם וטפסים

הלכתי לי הבוקר לעבודה והרגשתי תחושה מתוקה שנסכה בי חיוך. מזג האוויר היה סגרירי והחציה של גן העצמאות הירוק היתה כמו הליכה בתוך חלום. האוויר היה נקי וקריר ולא נשבו רוחות חזקות והיה סוג של שקט עירוני. חשבתי לעצמי כמה החיים יפים ועוד תהיות קלילות.

הגעתי לעבודה ובעבודה היה משעמם. ישבתי קצת עם עמית לעבודה על כמה עניינים שחית הברזל המציאה לעצמה להעסיק בהם בני אדם. צריך להגדיל איזה קובץ ובשביל זה צריך למלא איזה טופס ובשביל זה צריך לפתוח בקשה באיזו מערכת ולקבל אישור מסגן יושב ראש ועד המנהלנים. ולמה מלכתחילה היה צריך להגדיל את הקובץ? אולי זאת היתה בקשה של ועד המנהלנים או משהו אחר. ישבנו, עשינו כמה טלפונים. מישהו מצוות קובצה שלח לי מייל: "מה מתקדם עם הקובץ?". העברתי את היום בתחושה מעיקה שאני מכלה את רוב שעותיי על הפטפוטים חסרי התכלית הללו. כל-כך הרגשתי מנותק מכל זה, שאפילו לא טרחתי לענות לו. נראה שגם לא ידעתי את התשובה. הייתי זר לכל ההוויה הזאת.

בערב יצאתי מהמשרד. בחוץ היה כבר חושך וירד גשם. הלכתי הביתה בגשם, בלי מעיל ועם נעליים לא מתאימות במיוחד, אבל שוב ננסך עליי אותו אושר מהבוקר. הרגשתי כל טיפה ורציתי שכל הטיפות ייספגו בי. עד מהרה הייתי ספוג נוזלים (גם כן הזכיר לי את רישומי פחם) ומאושר. שוב הלכתי לי בתוך השקט העירוני, זר ושייך, בודד ומוקף, וחשבתי עד כמה האיר לי מזלי. נזכרתי בימים של הצבא שהייתי יוצא מהבסיס בגשם ואז עובר סדרה של אוטובוסים ותחנות ומגיע רטוב ומובס, ואילו עכשיו אני הולך בראש מורם בהתרסה ומקבל את טיפות הגשם בברכה ביודעי ששום אוטובוס לא מצפה לי, שלא אצטרך להידחף לשום מקום. מוזר שתחושות כל-כך שונות יכולות לשטוף אותך באותו היום.

(מרץ 2014)

רוטן במלון

17:10
הגענו לים המלח. נהיה פה שני לילות. עמליה אוהבת מלונות וכשהחברים הציעו שניסע איתם לים המלח, היא מיד שמחה. אני עשיתי פרצוף, אבל כמה אפשר לרטון בשביל סוף-שבוע במלון. אני שונא מלונות מהסוג הזה אבל החלטתי שיהיה כיף, הפעם אקח דברים בקלות.

17:45
הגענו. בכניסה לחניון שאלנו את השומר איפה חונים והוא הסביר שזה החניון של ה-VIP ושהחניון שלנו מעבר לכביש, וחשבתי שיש בזה מין הצדק שכבר החוויה הראשונה במלון תייצג נאמנה את קונספט המעמדות. החופשה הרי לא בפלנטה אחרת.

18:10
הגענו לקבלה כדי לעשות צ'ק-אין. מתברר שצריך לפנות את החדר בשבת ב-4 בצהרים. עמליה אמרה לו שאנחנו שומרי שבת וששבת יוצאת ב-8 וחצי, אז הוא אמר שצריך להוסיף 180 שקל (נו שיהיה) ושזה על בסיס מקום פנוי (נו שיהיה) ושאנחנו צריכים לבוא בשבת בבוקר לברר האם אכן אפשר להישאר (נו שיהיה). וזה לא שאני לא מבין את זה, סה"כ הם צריכים להכין את החדר וכו' וכו' אבל שוב נדרשנו להיזכר, עוד לפני שהתמקמנו, שאנחנו לא בחופשה בירח ושאי אפשר להרפות מכל החישובים ושבשבת בבוקר נצטרך לבוא לבדוק שיש מקום פנוי, ושאם לא יהיה מקום פנוי אז נצטרך לחשוב על תוכנית אחרת וכל זה בזמן שאנחנו כביכול "בחופשה".

19:10
אני מרגיש במלחמה מטופשת נגד המלון. למרות שתיכף אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב, אני אוכל בחדר עוגיות, רק כדי להוכיח לעולם שאני לא מתוכנת בתוכנת המלון ושאני לא מפתח תלות בארוחות המלון הראוותניות המלאות בתקנונים מטופשים.

20:25
בחדר אוכל. בכניסה ראינו מישהו שרוצה להיכנס אומר לזאת שרושמת את השמות שהוא כבר היה בפנים ושהוא רק יצא להביא משהו מהחדר. היא נתנה לו להיכנס ברוב חסדה והוסיפה מבט שאומר: אני סומכת עליך, אל תאכזב. נזכרתי שלפני כמה שנים הייתי עם ההורים במלון בים המלח, אולי אפילו זה היה המלון הזה. היה יום שישי בסביבות 10 בערב, יצאנו לטייל והלכנו לאחד המלונות בסביבה ששם התאכסנו חברים של ההורים. הגענו, השומרת בכניסה שאלה אם אנחנו מתארחים במלון, אמרנו שבאנו לבקר חברים שמתארחים כאן. היא לא נתנה לנו להיכנס. היינו בלי טלפונים (שבת וזה) אז לא יכולנו להתקשר להגיד להם לצאת, וכך נשארנו מטופשים אבל לפי החוקים. עמדנו שם בחוץ בתקווה שאולי החברים במקרה יעברו ליד הכניסה (למה שזה יקרה? אין כאן כלום בחוץ) וננופף להם דרך הזכוכית או משהו. השומרת חשה אי נוחות אז היא הוסיפה והסבירה שאנחנו לא יכולים להיכנס כי זה מלון "הכל כלול" ואם ניכנס אז נוכל לאכול מהקרטיבים שמחולקים חינם בשעה הזאת בלובי. וזה לא שאני לא מבין, צריך להגן על האורחים מפני זללנים מזדמנים, אבל בכל זאת גם בפנימיה צבאית יש שעות ביקור ואולי היה יתרון מסוים אם החברים היו עושים את השבת שם.

21:30
אנחנו בחדר. חדר מלון סטנדרטי. אני שואל את עצמי למה אני מרגיש תחושות כל-כך רעות, ובמיוחד מציקה לי העובדה שאיך שנכנסתי לחווית המלון אימצתי גם את דמות הישראלי הרוטן. ועוד יותר זה מציק לי על רקע זה שעמליה מאוד שמחה ונרגשת. איפה כל מה שהבטחתי לעצמי בהודו? כשחזרתי מהודו כתבתי לעצמי על פתק שאבד שמעכשיו אאמץ את תודעת הודו וכל דבר אראה באור חיובי וקליל ומבדח. ואני יודע שבהודו נכנסתי לחדר מלא מקקים, בלי מזגן, עם קירות מתקלפים, והייתי שמח. וזה קצת טיפשי, כי כאן זה יכול להיות כמו בהודו: אני עם עמליה ועם חברים ויש פה ים ובריכה ושמש ואוכל ואפשר להיות רגוע ונינוח. אולי יחד עם הפתק אבדה גם היכולת לראות כך את הדברים.

(אוגוסט 2014)


הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים

כל הרשומות בבלוג