Archive Page 2

מחשבות ליליות 3 / נובמבר 2015

כבר 2 בלילה ומשום מה אני עוד ער. שמעתי ברדיו את השיר "לילה לי" של יוריק בן-דוד. הקשבתי לו ופתאום הרגשתי את אותה תחושה שלפעמים אני מרגיש כשאני מאזין לשיר – שהוא נכתב עליי, שהוא כאילו יודע שאני פה. הרגשתי שהוא מנסח תחושות שחשתי אלף פעמים ואני חש גם עכשיו. זאת תחושה שאני אוהב, שאמצע הלילה ושכל העיר הזאת עכשיו שלי, עת פרנסיה נמים ומרפים ממשמרתם. ובלילה הזה אני יכול כמו בשיר לכאוב את כל האהבות שכלו ולדאות מעל אלפי המרחבים של הים, כאן מתחת לשמיכה שאני מתכסה בה עכשיו כשאני יושב מול המחשב לבדי.

והלילה הוא לא עוד לילה ככל הלילות. הלילה זה הלילה האחרון של ההורים שלי בדירה בנתניה שגרנו בה מאז שהייתי בן 13, לפני כמעט 20 שנה. אחרי הבר-מצווה שלי, שהיתה בשבת הראשונה של החופש הגדול. אני זוכר שבחרנו את החדרים, שאמא תכננה איך לסדר את הבית. כל כך הרבה חוויות נספגו בקירות של הבית מאז! אולי אבא ואמא ערים עכשיו והם מסדרים עוד ארגזים, ואולי הם ערים כי הם לא יכולים לישון בגלל גודל השעה. הם בטח ערים. זהו – מחר סופית הבית הזה כבר לא יהיה בית. חשבתי אולי היה נחמד לישון שם היום איתם בפעם האחרונה. אהבתי את הבית הזה, והוא ממש היה בית עבורי, מחבק ומרגיע וחם. על המרפסת שלו ישבתי וצפיתי במכוניות שעוברות באיתמר בן אב"י גם מאוחר בלילה. ובשקיעה הסתכלתי על הים, כל פעם עם עננים בגוונים אחרים של כתום-ורוד. משם יצאתי במשך 6 שנים כל בוקר ב-6:40 לאוטובוס בדרך לבסיס ברמת-גן. משם הלכתי ברגל לגן השושנים לעלות על הסעת "דרום" של החטיבה. משם הלכתי עד הספסל שבבן-יהודה שנמצא באמצע הדרך ביני לבין שירלי והיינו מכינים שם את הפעולה לשבת. שם ישבתי בליל שבת בשעות הקטנות כשכולם כבר ישנו וקראתי בספרים מהספריה שבמסדרון. שם היו לי פעם בשבוע שיעורי פסנתר עם לריסה. שם סתם אכלתי ארוחת צהרים, ראיתי סרט בטלוויזיה, באו אליי חברים, למדתי לבגרויות, משם הלכתי לבית כנסת מאות פעמים עם אבא ועם סבא בנצי, שם שמעתי את הדיסק "עוד מעט" של אהוד בנאי וחיכיתי שהאלף החדש ייפתח. שם גדלתי.

ביקורת דרכונים

נחתי; ביקורת דרכונים
נתנו לי שם; כאן את כולם רושמים
לא ידעתי לומר איך עבר עליי הזמן

חשבתי על כל מיני דברים
נסעתי לבד בלי ההורים
לא ידעתי לומר איך עבר עליי הזמן

ראיתי אלף פרצופים
שאלתי מה כאן כולם עושים
לא ידעתי לומר איך עבר עליי הזמן

לא ידעתי דבר
לא רציתי להיראות מוזר
לא ידעתי לומר איך עבר עליי הזמן

אבל לילה אחד, פתאום, זה עובר
בבת אחת הכל משתחרר
מסתכל סביבך, הנוף נראה מוכר
היית פה כבר

ערב של דיבורים עובר על יושבי הגסט-האוס
אתה יושב מכונס ברגע של הפוגה
מוקף אורחים לרגע, הנוף נראה מוכר
היית פה כבר

קראו בשם; תיכף ממריאים
קראו בשם; את כולם כאן רושמים
לא ידעתי לומר איך עבר עליי הזמן



יש גם סקיצה ביתית:

שבעה בחצר של אח של מירית

שבעה בחצר של אח של מירית. ערב, אויר נעים, נוף משוגע, יושב במעגל של מירית. לפני שהגעתי למעגל עברתי בפינת השתיה החמה להכין לי תה. זה תמיד יותר קל עם כוס ביד. התישבתי על כסא הפלסטיק, עוד לא הצלחתי להבין על מה השיחה ומירית בינתיים קמה והלכה לקבל את פניה של משפחה שהגיעה מג'לג'וליה.

אני יושב עם שאר המנחמים במעגל של מירית, מדי פעם מחליף מילה מהוססת עם זה שלידי. ניסיתי לחשוב מי הם האנשים מג'לג'וליה. אולי הם עבדו איתו? במה הוא בכלל עבד? חשבתי איך המוות משותף לכולם ובאיזה חוסר אונים נוראי כולנו מולו. "יש שם פרות עם בטן שקופה!", מישהו אמר ובאבחה שאב אותי לסרט אחר לגמרי. הרמתי את הראש שאוטומטית שקע קצת יחד עם ההרהורים וצפיתי במעגל שלנו בזמן שהמוקד שלו נעדר. יושבים כעשרה אנשים ומחכים. פרוז'קטור מאיר את החצר אבל על המעגל שלנו קיר מטיל צל שחור. והאור החזק בשאר החצר גורם למעגל שלנו להיות עוד יותר אפלולי. ממש מולי, באמצע, איש כמעט קירח כבן 50 מספר סיפורים בלוויית מחוות ידיים מוגזמות. מצדו האחד מישהי, כנראה אשתו, נשענת עליו וקצת מלטפת לו את הכתף ועל הדרך חוסמת ומרסנת את מחוות הידיים. כל שאר האנשים צופים בו מרוכזים חוץ מזאת שיושבת מצדו השני שעסוקה בסמארטפון בפרצוף חתום. האצבעות שלה מחליקות על המכשיר ומעבירות את התכנים ופניה קפואות. הפרצופים של כולם מוחשכים מלבד שלה שזורח באור חיוור מוגזם שקורן מהמכשיר. הוא מספר: "אז מה שהם בעצם עושים שם זה לקחת פרות ובניתוח להחליף להן את דופן הבטן בעור סינטטי שקוף. ככה אפשר לחקור מה קורה להן בבטן. זה משהו פנטסטי! פרות עם בטן שקופה, אין דברים כאלה…" ואשתו מדי פעם קוטעת אותו: "אבל מה זה מעניין?" וכך האיש ממשיך לספר בהתלהבות על קורותיהן של הפרות השקופות ואני אמנם שומע אותו אבל רואה רק את הפנים חסרות ההבעה של זאת עם הטלפון.

מה אלה הפרות השקופות שהוא מדבר עליהן כל-כך הרבה? אני לא מצליח לחבר את הדברים לסיפור קוהרנטי. הזמן מתארך ומירית עוד עם האורחים מג'לג'וליה. האשה אומרת למספר הסיפורים שיסיים כי הם צריכים ללכת. אט אט האנשים במעגל שלנו מתפזרים עד שבסוף אני נשאר לבד. אז הוצאתי גם אני את הסמארטפון (אם כי בשמינית עוצמת מסך) כדי לכתוב. היו עוד כמה שיחות שרציתי לזכור אבל בינתיים הן כבר התנדפו, אז נשארתי רק עם הפרות השקופות. אולי זה בכלל היה משל? דופן הבטן שלי שקופה? מי שעכשיו עבר לידי, גם הוא עם כוס הפלסטיק הטקסית, ראה עד כמה אני מרגיש מוזר?

כבר כמה דקות שהמעגל של מירית ריק ואני לבד יושב וכותב והנה סוף סוף הגיעו שתי חברות של מירית והתישבו לידי. אחת מהן אמרה משפט שטלטל אותי: "איזו גינה יפה! בן אדם מטפח את גינתו, משקה, גוזם, מסדר, דואג שהיא תיראה טוב, שתהיה מוכנה. הוא יוצא בבוקר ולא יכול לדמיין שבערב הולך להיות פה אירוע רב משתתפים עם כסאות פלסטיק ופינת שתיה חמה".


הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים

כל הרשומות בבלוג