Archive Page 2

שלוש שעות

3 שעות לשקיעה
פרק זמני כל-כך
מתוחם בסוף, בהתחלה
נגלל נשכח
אך נקודות בו אינסוף
וכל אחת חמקמקה
כמו גרגיר של חול
נעלָמה

אפשר לשנוא בהם, אפשר להתאהב
אפשר לברוא בהם עולמות ולהחריבם
אפשר לגמוא 3 שעות אור
או להירתע

3 שעות לשקיעה
המאור הגדול עוד גבוה בשמים
שוכן שם לבטח
זוהר בתפארתו הכתומה
אך מה קצרה שעתו
כהרף עין והנה הוא צולל
נעלם בים הנשיה

3 שעות
לבנות ולנטוע לנתוץ ולהאביד
ולעזוב

3 שעות לשקיעה
ג'רמי עוד מרחף לו
מכסה את עיניו מזוהר השמש
מצפון לעיר
אל תוך הבור
מחפש את העבד
מחפש אדון

3 שעות לשקיעה
בבור הטיט הזנוח
אך כעת הוא חפשי
עכשיו אין לו בית
כבר אין סביבו אדם
לבד הוא עף
לוקח את גורלו
למדבר
רודף אחרי השמש

3 שעות לשקיעה
של ממלכה מפוארת
הם כולם יעלמו
חוששים להיוותר, להתפזר
בלילה הארוך
3 שעות נותרו עוד לעזוב
3 שעות של פליאה
3 שעות לשקיעה

(בעקבות ניק דרייק ואחרים)



יש גם סקיצה ביתית:

מחרוזת התאנים – על חטא ועל חטא

עולם מסובך
מקטנות מרגילים אותנו ש-"לא מחשבותיי מחשבותיכם", וש-"הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים אפילו כחוט השערה", וש-"אי אתה יודע שכרן של מצוות". מלמדים אותנו כמה האדם קטן ומאוס ודעתו מוגבלת אל מול מחשבת האל. כל ילד מרגיש תרעומת כשהוא מגלה לראשונה שאחרי כל התלאות משה לא נכנס לארץ. ואז מלמדים אותו שזה היה עונש על ההכאה ההיא בסלע, וההתנהלות של אלוהים בעולם נראית לו כל-כך שרירותית. הוא לא מבין איך הוא אמור לקבל את זה. וכשאומרים לו ש-"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", הוא כבר מתייאש לגמרי. הוא מתבגר ולומד לכבד את החכמה האלוהית ולבוז להגיונו שלו. הוא מקבל על עצמו ש-"כל דרכיו משפט", ולאט לאט הילד הזה נזנח ונקבר בתוך המבוגר האחראי והמדוד.

והמבוגר עם הזמן מסתדר עם רצון האל. בחיי היום-יום שלו הוא לא נדרש להתמודד עם משפטי האל הקשים. "מכשפה לא תחיון" לא נוגע לחיים שלו, וקל לו למחות את זכר עמלק כשזכרו היחידי עולה בבתי-הכנסת פעם בשנה. אז אולי הוא לא מרגיש את הזעם שהתורה מצפה ממנו להרגיש כלפי הגרגשים, אבל זה לא מפריע לו לשמור על מצוות "לא תחֹנם" ולא לכרות עמם ברית.

עם כל הטיפוסים הרחוקים האגדיים האלה הוא כבר מסתדר אבל אז הוא נתקל באנשים מאוד קרובים וממשיים, לא גרגשים ולא עמלקים אלא יהודים כמותו, שפשוט לא מקיימים את מצוות התורה כפי שהוא מקיים. ומילא אם הם היו גנבים ורוצחים, שאז היה לו קל להסתייג מהם, הבעיה הגדולה מתחילה כשהם עוברים על מצוות שאמנם הוא בוחר לקיים אבל הוא לא מרגיש שמי שעובר עליהן הוא אדם רע.

והחברה יודעת שדווקא הם, אותם עוברי עברות שאינם מובחנים באופן טבעי כרעים, הם הכי מסוכנים לה. עם הגרגשים היא כבר מסתדרת, והגנבים והרוצחים גם ככה מוקעים, כל שנותר לה זה להרחיק את המאמין מאותם אלה שהוא עלול לפגוש ולא להבין מה רע בהם. ובכל דור קבוצות אחרות מוצאות את עצמן דחויות מהסיבה הזאת. בימינו, עברות כמו חילול שבת או אכילת מאכלות אסורים, אלו שעוברים אותן הם קבוצה גדולה וחזקה דיה כך שקשה להרחיק אותם, אבל יש עברות שאלו שעוברים אותן הם חלשים או מעטים, אותם החברה ישר קופצת להרחיק. וכך אשה שמניחה תפילין (זה אפילו לא חטא לפי ההלכה!) או הומו או מי שנשוי לאשה לא יהודיה יעוררו דחיה יותר ממאה מחללי שבת.

החברה מבינה שהיא לא יכולה להעלים את אותם "חוטאים" אז היא רק דואגת להרחיק אותם אל מחוץ שדה הראיה שלה. במקרה הטוב היא תסביר: שיעשו מה שהם רוצים בבית, אבל למה ברשות הרבים? למה בכותל? למה הם צריכים לצעוד מולנו ולהכריז "אנחנו כאלה"?

בשבת תשובה, ערב יום הכיפורים האחרון, הלכתי לבית-כנסת לשמוע את השיעור של הרב בני לאו. הוא דיבר הפעם על אותם "אחרים" שצריכים להתחבא, כל אחד בארץ גזירה משלו, רק בגלל שכלל הציבור מתקשה לשאת את נוכחותם השונה. במסגרת השיעור הוא לימד את הסיפור על "שני הפרנסים" שמופיע בגמרא במסכת יומא (דף פ"ו ע"ב). הגמרא בזהירות ובעדינות פותחת פתח ומשמיעה גם את קולו של אותו הילד שכבר הלך לאיבוד בעולם כל-כך מסובך.



שני הפרנסים

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר: (במדבר כ') "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר (תהילים ל"ב) "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

הגמרא מעמידה זה לצד זה שני פרנסים, משה ודוד, שניהם טובים, שניהם חטאו. והיא מציגה הבדל אחד קטן בין שניהם: אחד ביקש שיפורסם במה חטא – "יכתב סורחני", ואחד ביקש להצניע את חטאו – "אל יכתב סורחני". ההיסטוריה נעתרה לבקשתו של משה ודחתה את בקשתו של דוד וכיום כולם יודעים במה שניהם חטאו.

אחרי שהעמידה את שניהם אחד ליד השני ופירטה את בקשותיהם ממשיכה הגמרא ומסבירה לנו את משמעות ההעמדה הזאת:

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית.

ההעמדה הוירטואלית של שני הפרנסים אחד לצדו של השני דומה להעמדה אחרת, מוחשית ומוכרת – לשתי נשים שנידונו בבית דין למלקות. שתיהן עברו על מצוות התורה: אחת "קלקלה", כלומר נאפה, והשניה "אכלה פגי שביעית" – היא קטפה בשנת שמיטה תאנים שטרם הבשילו ואכלה אותן.

אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה.

כמו משה, כך גם אותה אשה שאכלה פגי שביעית מבקשת: "יכתב סורחני" – פרסמו את חטאִי! והחכמים היושבים בבית הדין מקבלים את בקשתה ומביאים לה מחרוזת של תאנים כדי שתענוד אותה על צווארה וכך יידעו כולם במה חטאה.



מחרוזת התאנים
האם התאנים שעל צווארה פשוט מסמלים את התאנים שבהן חטאה? ואם כן, האם החכמים נעתרו לבקשת החוטאת ואפשרו לה לענוד את המחרוזת, ובעצם להתהדר בחטאה, רק בגלל שלדעתה הוא פשוט "מכובד" יותר מחטא חברתה? מה פתאום ראתה הגמרא לנכון לאפשר לחוטאים מסוימים לפרסם את חטאם ולהתהדר בו? האם יש בעיניהם מעשה שנחשב חטא בעיני האלוהים אך אינו ממיט קלון על החוטא?

כדי להבין יותר טוב מה המסר שחז"ל ניסו להעביר לנו דרך המשל, נצטרך לאמץ אוזן של מי שחי בתקופתם, לנסות לראות מה הבין בן התקופה כשראה את התמונה הזאת של שתי נידונות למלקות עומדות זו לצד זו כשאחת מהן עטורה במחרוזת תאנים. בשיעור הרב ציטט דברים מפי עטו של הרב דניאל שפרבר שמתחקה אחר תמונה כזאת. הוא מטה את אוזנו ומוצא תמונה, שכנראה היתה מוכרת בארץ ישראל בימים ההם, שבה אישה מובאת לעונש כאשר היא מעוטרת במחרוזת תאנים: (מתוך "סידרא ז", 1991)

היה זה ביון העתיקה, ובייחוד בעיר אתונה, שם היו מייחדים אנשים ממעמד נחות ומפרנסים אותם מקופת הציבור. כאשר פורענויות – בצורות, מגיפות וכדומה – התרגשו ובאו לעיר, היו מאותם האנשים מובאים שניים כקרבנות לעזאזל: אחד היה לגברים, ובדרך-כלל אחת לנשים: האחד היה עונד סביב צווארו חוט שחור, ואילו האחרת – מחרוזת של תאנים לבנות כרוכה סביב לצווארה. הם הובלו דרך רחובות העיר בפרהסיה ובפרסום רב, אל מחוצה לה, שם סקלום באבנים עד מותם.

מנהג ברברי קדום זה נחרת בזיכרון העם היווני ואף הרומי, כפי שמתברר מהבאתו במקורות מאוחרים יותר, בימי רומא וביזנטיון. ושמא זכר מעורפל מנוהג זה נשתמר אף אצל חכמי התנאים. הם ידעו, לפי הצעה זו, על האפשרות של שתי נשים היוצאות ליהרג, האחת על מעשה זנות וניאוף, והשנייה על לא-עוול בכפה. זו שחפה מכל פשע מוצאת עם מחרוזת של תאנים לבנות (פגים!) סביב צווארה.

חז"ל נזהרים מאוד. מצד אחד הם מספקים הסבר פשוט למחרוזת התאנים: התאנים מסמלות את אותן תאנים שבהן כביכול חטאה האשה, וכך הגמרא מאפשרת למי שירצה בכך לראות במחרוזת בסה"כ ביטוי של הכרה בחטא. אך מצד שני הם בוחרים לעטר אותה דווקא במחרוזת תאנים ביודעם שכל מי שיראה את המחרוזת יבין מיד – האשה הזאת נענשת על לא עוול בכפה!



לא מחשבותיי מחשבותיכם
הררים של פירושים נכתבו כדי להסביר מה היה חטאו של משה ומדוע נענש. כל ההסברים האלה, הם טובים כדי לתת טעם למחשבת האל, כדי להסביר מדוע בעיני האלוהים משה חטא. אבל מה שהגמרא כאן רוצה לחדש, זה שגם אם מצאנו הסבר שיסביר מה היה חטאו של משה בעיני האלוהים, זה עדיין לא מספיק כדי שנראה בו חטא גם בעינינו. היא רוצה לוודא שלא נתבלבל ונחשוב בטעות שברגע שהגדרנו את מעשהו של משה כחטא לאלוהים אז זהו חטא כמו שחטאו של דוד הוא חטא, שנזכור שעם כל זה ששניהם חטאים לאלוהים, עדיין בין אכילת פגי שביעית לבין ניאוף תהום מפרידה.

אמנם, כמו שתמיד לימדו אותנו, אין לדעת איזה מצווה יותר חשובה בעיני האלוהים, אבל כשהם שואלים את עצמם מי צריך להסתיר את מעשיו ולהתבייש בהם ומי לא, חז"ל שמים בצד את משפט האל – המפתח הקובע כאן הוא האם המעשה נחשב רע בעיני האדם. לנואפת הם לא מאפשרים לנפנף בחטאה, אבל לאוכלת פגי השביעית הם נותנים לצעוד בגאון ולהכריז על מעשיה.

ובעצם זה הצד השני של "לא מחשבותיי מחשבותיכם". מצד אחד בגלל שמחשבת האדם רחוקה ממחשבת האל, חז"ל מקבלים את המצוות כמות שהן אפילו כשהן לא מובנות להם. אבל מצד שני אפילו שהם מקבלים את המצוות, היות ומחשבתם אינה מחשבת האל, אם מעשה מסוים הוא חטא לפי משפט האל, זה עדיין לא מספיק כדי שגם הם יראו בו מעשה רע. כל עוד הם לא השתכנעו שמחשבת האל מוצדקת, היא נשארת מחשבת האל – לא מחשבתם.



שעיר לעזאזל
התורה מצווה ביום הכיפורים לקחת שעיר עיזים, להעמיס עליו את כל עוונות העם, ולשלח אותו הרחק אל ארץ גזירה, אל המדבר. והיא מדגישה שאת השעיר הזה צריך לבחור באמצעות גורל, אולי כדי להזכיר לנו: הוא חף מפשע! הוא עלה בגורל, הוא נבחר באופן שרירותי – הוא לא נבחר בגלל מה שהוא, החטאים שהוא נושא על גבו אינם חטאיו. הוא נשלח אל מדבר הבדידות בגלל שלחברה יש חטאים שהיא לא יכולה להתמודד איתם ושהיא צריכה לשלח אותם רחוק. מישהו צריך לשאת אותם על גבו והוא ייבחר באופן שרירותי.

כמו הקרבת קורבנות האדם, אחד אשם ואחד נקי, באתונה, גם הקרבת שני השעירים ביום הכיפורים בבית המקדש מבטאת הכרה בכך שיש שרירותיות בהנהגה האלוהית. חז"ל מזהים את השרירותיות הזאת. הם מקבלים את זה שמעשים מסוימים הם חטא לפי משפט האל, אבל הם לא מנסים להצדיק את ההתנהלות הזאת והם מאפשרים לאותו עובר עברה לענוד על צווארו את מחרוזת התאנים שתכריז מול אלוהים ואדם שהוא חף מפשע.

האם אתה עוד זוכר

האם אתה עוד זוכר
עכשיו שאתה כה רחוק
דברים מטורפים שאמרנו
איך לא הפסקנו לצחוק

היה כל כך הרבה אביב
כשכל מילה היתה שיר הלל
היו כל כך הרבה רגעי שמחה
לפני שהכל התקלקל

אבל הזמן הוא תמיד נווד
הזמן היה גנב מהרגע הראשון
הזמן יכול לגנוב לך את האושר
אבל הוא יכול גם לקחת יגון

אז לא אנסה לזכור
כי בזו הדרך לא אמצא מנוח
לא, לא אנסה לזכור
מה שלעולם לא אוכל לשכוח

(על פי שירה של מולי דרייק – Do you ever remember)


כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים