Archive Page 2

האם אסור לנו לחלוק על הראשונים או שמא להם אסור לחלוק עלינו?

בתקשורת פורסם לאחרונה שמאן דהוא אמר שאפשר לחלוק על אחד מעיקרי האמונה ועדיין להישאר במסגרת הדת. חבר מהעבודה (אותו החבר מהפוסט הקודם), אמר שאסור לחלוק על הראשונים ובוודאי שלא על אחד מעיקרי האמונה. מפה לשם צצה שאלה נוספת: האם ליהדות יש בכלל עיקרי אמונה או לא. החבר אמר שיש, והם י"ג העיקרים של הרמב"ם; ואני אמרתי שאולי בימינו י"ג העיקרים מאוד מקובלים אבל לאורך הדורות היו דמויות רבניות חשובות שלא קיבלו אותם.

מיד פתחנו בספרים הקדושים והרי לפניכם ממצא: הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ז) מונה חמישה טיפוסים שנקראים "מין" ואין להם חלק לעולם הבא. ביניהם הוא מונה גם את "האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה". הראב"ד בתגובה כותב בהשגות שלו: "ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות."

על פניו נראה שהראב"ד, לא רק שהוא חולק על הרמב"ם, אלא שהוא מתנגד לדבריו ממש בחריפות ("וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה!"). והוא מבסס את דבריו על זה שהגשמת האל מופיעה במקרא עצמו ("במקראות") ולא רק ב"אגדות המשבשות את הדעות".

וסה"כ זה הגיוני שזאת תהיה נקודת מחלוקת ביניהם. בימינו אמנם נראה שייחוס תכונות גשמיות לאל הוא דבר גס, אפילו ילדותי וכמובן כפירה, אבל בימיו של הרמב"ם זה היה חידוש. הרמב"ם היה רפורמטור בתחום הזה. לא במקרה פרץ בפרובאנס פולמוס סביב כתביו שנמשך אח"כ מאות שנים בכל מרכזי היהדות בעולם (וכלל גם את שריפת ספריו). עד כמה שידוע לי, שלילתו המוחלטת של כל ביטוי של הגשמה היתה חידוש שלו. הראב"ד (שבנוסף לכל גם היה מקובל) לא הרגיש את המחויבות שאנשים בני דורנו מרגישים כלפי י"ג העיקרים של הרמב"ם. ובאמת כשבוחנים את המקרא ואת ספרות חז"ל שלא דרך המשקפיים של הרמב"ם, רואים שאפילו שהם אסרו ייצוג של האל בפסל ותמונה, עדיין הם הרבה פעמים התיחסו לדמותו של האל לא כמשל ולא כרעיון מופשט והם לא הרגישו שום צרימה בזה.

קראתי כל מיני דברים שנכתבו על דברי הראב"ד. ר' יוסף קארו כתב ב"כסף משנה" שנראה לו שהראב"ד הסכים עם הרמב"ם באופן עקרוני, אלא שהוא חשב שזה חמור מדי לקרוא למי שחושב שלאלוהים יש דמות גוף "מין", ובעצם המחלוקת היא בסה"כ האם יש לאדם כזה חלק לעולם הבא או לא (והוא מסתמך שם על ציטוט אחר שר' יוסף אלבו מביא ב"ספר העיקרים").

נראה לי שהראב"ד שחי בתקופתו של הרמב"ם, ואף היה מבוגר ממנו, הרגיש בנוח לחלוק עליו. ר' יוסף קארו, שחי כשלוש-מאות שנה אחריהם, כבר היה קשה לו להאמין שהם חולקים בנקודה כל-כך עקרונית. בימינו זה כבר נראה אבסורד שדמות רבנית כלשהי אי פעם חלקה על אחד מי"ג העיקרים של הרמב"ם.

וכאן נתגלה לי חידוש עצום, אור זרח בבית מדרשנו: הבזיקה תשובה לשאלה הראשונה. אמנם נראה שהחבר המדובר סובר שאסור לנו לחלוק על הראשונים, אבל בפועל הוא אוסר על הראשונים לחלוק עלינו! אנחנו הרי מאמינים בי"ג העיקרים של הרמב"ם, ובגלל שלראב"ד כאמור אסור לחלוק עלינו, אז גם הוא נדרש לקבל על עצמו את י"ג העיקרים. ולכן בעל כורחו הקריאה הנכונה של דבריו לעולם תהיה שהוא מסכים עם הרמב"ם.

מודעות פרסומת

אופיה היהודי של המדינה

מתוך דרשת "שבת הגדול" שנשאתי בבית הכנסת "גיזת רבקה":

דיברנו בעבודה על תחבורה ציבורית בשבת ואז חבר אחד תמה: "אם תהיה תחבורה ציבורית בשבת, במה יתבטא אופיה היהודי של המדינה?"
וחשבתי שדומה הדבר לדג השוחה במעמקי האוקינוס ולפתע מגיע אליו בקבוק "מי עדן" שנסחף מן החוף ובמקום לומר "מה חבל שמזהמים ככה את הים בבקבוקי פלסטיק", שמח הדג שמחה רבה ואמר: "כל חיי אני שוחה במעמקי האוקינוס ונצטערתי שמעולם לא ראיתי מים, לא מפל לא נחל ואף לא שלולית, ועכשיו זיכני הקב"ה וסוף סוף לראשונה בחיי אני רואה בקבוק מלא במים". רק מי שכל חייו טובע באופיה היהודי של המדינה יכול שלא להבחין בו.

בעקבות השיחה איתו, ניסיתי לחשוב על ביטויים לאופיה היהודי של המדינה שאולי ימצאו חן בעיניו. יש כמובן המון ביטויים חיצוניים לאופיה היהודי של המדינה: שם המדינה, הדגל, סמל המדינה, ההמנון, המזוזות התלויות בכל מוסד רשמי של המדינה, הכשרות שמקפידים עליה בכל מוסד רשמי. ובל נשכח שהמדינה מספקת שירותי דת, מערך כשרות, מקוואות, בתי כנסת, מכוני גיור ושהיא מחזיקה לומדי תורה ורבנים.

אבל כל אלה הן רק אנקדוטות קטנות. פתאום הבנתי שיש שני ביטויים עמוקים לאופיה היהודי של המדינה שהם חלק בלתי נפרד ממנה והם אולי יוכלו לשמח את החבר בשעת משבר:
1. השפה העברית. אפילו אביי ורבא ורש"י והרמב"ם לא דיברו שיחות חולין בעברית, ולעומת זאת במדינת ישראל כל זב חוטם מדבר בשפתם של משה רבנו ודוד המלך. כל המסמכים הרשמיים במדינה ושלטי החוצות והכיתוב על מוצרים וכל קניית מסטיק במדינה הזאת עוברת דרך השפה העברית. היש לך ביטוי עמוק יותר לאופיה היהודי של המדינה?
2. לוח השנה העברי. המדינה אימצה את לוח השנה העברי. כל חגי ישראל הם ימי חג רשמיים של המדינה ואפילו החגים האזרחיים נקבעים ע"פ תאריך עברי. ובראש כל החגים עומדת כמובן השבת שנקבעה כיום המנוחה הרשמי של המדינה. רק מי שחי פה יכול לפספס את זה שזהו אינו הנוהג המקובל בכל העולם.
ואני שואל: אילו ניתנו לנו רק השפה ולוח השנה, לא דיינו? מה, חייבים גם לעשות בנו שפטים?!

אני אמנם מרגיש מוקף באופי היהודי של המדינה אבל אצלו זה סיפור אחר לגמרי. מגיע שבת בבוקר, ואותו חבר חוזר מבית הכנסת – הוא גר באחד המגדלים שאפשר לראות מהם את נתיבי איילון – והוא עולה במעלית שבת (בהאמבורג אין כאלה), מתישב במרפסת ופותח את אחד מעיתוני השבת ובכל עמוד הוא מרגיש יותר ויותר: "שום דבר יהודי כבר לא נשאר במדינה הזאת". הוא זורק את העיתון בשאט נפש ומסתכל ביאוש לכיוון איילון. ושם הוא רואה מכוניות ומשאיות ומוניות פרטיות ומוניות שירות ואוטובוס תיירים סינים וסירה רתומה לאופנוע ואפילו טרקטורון ולימוזינה ואמבולנס הוא רואה שם. רק אז הוא נאנח בסיפוק ואומר לעצמו: "ברוך ה' אין פה בכל התנועה הזאת אוטובוס אחד של אגד". סוף סוף נחה דעתו. הוא מצא ביטוי לאופיה היהודי של המדינה.

מי יתן ונגיע לימים בהם אופיה היהודי של המדינה ירגיש פה בנוח והוא סוף סוף יוכל להיות מקור לשמחה ולשלווה ולא יצטרך כל הזמן לרדות בנו עם אינסוף דרישות קטנוניות וטורח ציבור.

אסיים בוורט קצר לליל-הסדר. התורה מצווה על כל יהודי להרגיש שהוא יצא בעצמו ממצרים. אולי היא פשוט הבינה שאם היא לא תצווה אותו על כך הוא עוד עלול בטעות לחשוב שהוא במצרים.

חג שמח!

ליל סוכות / אוקטובר 2014

מוצאי חג ראשון של סוכות – 3:40 לפנות בוקר.

אבא בנה סוכה כרגיל, היינו בנתניה כרגיל, פנינה ויהודה גם התארחו אצלנו כרגיל. סבתא גניה לא היתה, לראשונה מזה שנים היא נשארה בירושלים, וסבא בנצי אמנם היה, אך הוא היה אפאטי ובקושי הביע עניין באירוע. סבתא איילה שקועה עמוק בעולמה. אותי כל הזמן ליוותה התחושה שדור חולף. הסבים והסבתות היו תמיד במרכז סעודת ליל סוכות. תמיד היו סביבם דיונים וויכוחים ובדיחות. עכשיו נראה שזה חלף ואנחנו צופים בדעיכתם. ואני כל הזמן מנסה לספר לעצמי, וגם לעמליה, כמה הסבים והסבתות האלה היו משמעותיים בביתנו, כאילו כדי להזכיר לעצמי, כאילו כדי לוודא עם עצמי שכך באמת היה. ואני שוב משחזר בראש ושוב מספר ושוב מוודא – זה לא היה חלום! ואני פוחד. אולי הם יעזבו את העולם והעולם יסתדר בלעדיהם, נגלה שהחיים שלנו הם חיים גם בלעדיהם. ואולי נתחיל חיים חדשים שלהם לא יהיה מקום בהם. אולי אבא ואמא יעברו לתל-אביב, ויתחילו מסורות חדשות ומנהגים שבהם כבר לא יהיה להם מקום. ואני מדמיין במוחי שמסרב לישון, דור חדש של בראונים שלא יידעו את כל הניסים האלה.

אני יושב עכשיו ליד השולחן-בר בסטודיו של אמא. עמליה ישנה על המיטה הנפתחת לידי. מהחלון אני רואה את רחוב איתמר בן אב"י. דורון מסתובב שם עם נייקי. ואני מחזיק את עצמי ער, כאילו הזמן שאני ער, אפילו שאני לבד עם המחברת והחלון אבל בעולם הם עדיין נמצאים כולם, כאילו הזמן הזה זורם יותר לאט. הערנות שלי מאטה את הזמן, צריך רק לשמור עליה. תיכף תיפול שינה גם על עיניי והזמן ייסע הרחק מכאן, אבל בינתיים זה עוזר. אני מביט בחלון והזמן מאט. והוא מאט עד שכמעט נעצר. ופתאום, הרגע הזה נהיה אחד עם כל הרגעים שעברו, ואני יושב פה, בן 16 ובן 21 ובן 27 ואני מסתכל על הבניין האפור שמולנו. כשהייתי קטן אהבתי לעמוד מול החלון הזה שצופה על הבניין האפור, להתמקד באחת המרפסות שבו ואז לצעוד לאט אחורה ולהנות מהאשליה שאני מתקרב למרפסת ההיא, ואולי עוד רגע אקפוץ פנימה לתוך בית אחר וחיים אחרים. ירח מלא זורח למעלה וזה אותו ירח שזרח עליי בגיל 16 ואותו ירח שזרח על האוניה בה סבא בנצי הגיע לארץ. כמה זה עוזר שהמקום הוא אותו מקום. אני חושב על עמליה, שבית ילדותה נזנח – "ואין להם אלא ספר", כמו שביאליק כתב. ממקום מושבי על הבר אני מסתכל על הסוכה החשוכה. רואים מפה את הנצנוצים של הנורות הצבעוניות הזעירות שמשובצות בסכך, ולרגע זה נראה לי באמת אותו לילה עם כל שאר הלילות היפים של ליל סוכות. וזה רק כמה שעות מאז שישבנו בפנים לסעודת חג עם פנינה ויהודה וחנה ויוסי וסבתא גניה ואיזי וסבתא איילה וסבא בנצי. ועד אמצע הלילה נשארו פה הויזלים שהלכו לפני כמה דקות, והסוכה מקושטת פרחים מנייר שעשינו רק אתמול בבוקר כשחזרנו מבית-הספר, ואני מרגיש יותר טוב.


הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים

כל הרשומות בבלוג

מודעות פרסומת