Posts Tagged 'הודו'

סוף העולם – קסאר-דבי / מאי 08'

נסענו לקסאר-דבי. זהו כפר קטן בהרים כלשהם שאינני ערוך עדיין לקלוט את שמם. הדרך מדלהי מרגישה כמו טיול בפני עצמו. היא לבדה ארוכה ועמוסה בפרטים יותר מכל טיול אחר שכבר טיילתי. בחלק מהזמן אנחנו על אוטובוס, לפעמים אנחנו בטרמפ על איזה ג'יפ עם עוד שלושה הודים. רומן מדבר איתם קצת. הנהג עוצר בצד, ילד עולה לאוטו. חוצים איזה כפר, מישהו זורק לתא המטען שק מלא – השד יודע במה. האוטובוס עוצר. אמצע הלילה, סביב אין כלום, אבל יש הודי שמוכר ממתקים ואחד עם כוסות צ'אי. אנחנו יורדים לחלץ עצמות. שותים כוס צ'אי לאור פלואורוסנט כשסביב קילומטרים של חושך. עולים חזרה. הג'יפ מיטלטל בין הכפרים. אני שוב נרדם ומתעורר ושוב נרדם. הנוף מתחלף. כפר אחד רודף כפר אחר. והנה אנחנו באיזו עיר. השעה 6 בבוקר לפי שעוני, אבל אני היחיד שעונד שעון לכן אולי זה רלוונטי רק לי. צופרים בכל מיני טונים ומנגינות נשמעים מסביב. אני שוב מנמנם. פעם התיק לצידי, פעם התיק עליי, פעם הילד עליי. יש תחושה של כאוס מוחלט. בכל מקום יש המולה רבה אבל עם זאת אין מתח. יש תחושה שכולם עסוקים במשימות כלשהן אבל המשימות הללו לא מרכיבות את חייהם – גם אם ייכשלו בכולן יהיה אפשר להכתיר את חייהם כהצלחה.

הגענו, נראה שבדרך פלא. הכפר נראה בדיוק כמו מאתיים הכפרים האחרונים שראינו בדרך, אבל דווקא פה עצרנו, בלי סיבה נראית לעין, רק כי פה זה אולי קסאר-דבי. הכל מרגיש כל-כך שרירותי. זה מרגיש כאילו יכולנו באותה מידה לפנות בפניה אחרת, להעלות לג'יפ ילד אחר ושק אחר ולעצור בכפר אחר, מרוחק וקרוב לאותם דברים. ואולי גם הכפר האחר, גם הוא קסאר-דבי במידה זו או אחרת ואולי גם אליו מגיעים כל מיני מטיילים ששמעו עליו סיפורים ואגדות. אנחנו יורדים מהאוטו. הנהג מוריד את התיקים שלנו שהיו קשורים על גג הג'יפ. אני בוהה, קצת מופתע. ברגע הראשון לא הייתי בטוח שזה האוטו שעליו עלינו לפני מי יודע כמה שעות, אבל מילא. מישהי מדברת עברית. אני מנסה לחשוב אם זה הגיוני או לא, סה"כ עברו כמעט יומיים – לפי אותו השעון שעל פרק ידי – מאז שעזבתי את הארץ, וכבר זה נשמע לי מוזר שמישהו חוץ מרומן יכול לתקשר איתי. בהמשך עוד אבין שדוברי עברית בכל מיני רמות יש כאן בשפע וחלקם מעולם לא ביקרו בישראל, אך בינתיים היא כבר עלתה על הג'יפ ונסעה.

שקט. הג'יפ-קרקס מתרחק ואת טרטור המנוע מחליפה דממת סוף העולם. מתחתינו נפרש עמק בגווני אדום ואחריו מתנשאת שרשרת הרים, רחוקה אמנם אך נראית לעין. ונראה שזהו סוף העולם, ששרשרת ההרים שניצבת שם איתנה, תלויה על בלימה, מחזיקה כמו מסגרת את קצה העולם, ומעברה השני תוהו. אני בוהה כמה רגעים בנוף, עדיין קצת מותש מכל הנסיעות והטיסות, ובליל של מחשבות רצות לי בראש כמו מתוך הרגל. העולם הקודם מתרוקן מממשות. כל הפרטים שהרכיבו אותו – עבודה, רדיו, מעבר חציה, מחשב, חברים, דעות, כרטיס חוגר – הופכים לזכרונות רחוקים, כאילו שרק קראתי אותם באיזה ספר שכעת נסגר. השמש תלויה לה על הגלגל השמיימי שלה בעמדת טרום-שקיעה זהובה-אדמדמה. זה הזמן לחפש מקום ללון בו.

לא ברור לי מה אנחנו עושים אבל אנחנו פה, זה המידע שיש ברשותי לפי שעה ועם זה נצטרך לחיות בזמן הקרוב. רומן אומר שנישאר פה זמן מה. למה הוא מתכוון? שלושה ימים או אולי שבועיים? רגוע פה. אנשים עסוקים כל יום בשאלות כמו מתי לאכול והאם לעשות סיבוב בוואדי. ואולי לנסוע לאלמורה, שזאת העיירה הקרובה לפי מה שמסתבר משיחות שנקלטות באוזניי פה ושם. אבל אני, כאזרח חדש בעולם הזה, שעדיין כלוא בדפוסי החשיבה של העולם הקודם, אותי כל הזמן טורדת השאלה "מה עושים פה". כל-כך הרבה הכנות עשו לי, מה לאכול, איך להתמקח, כמה כסף לקחת, מה התרופות, מתי החיסונים, איזה מהחפצים לנעול, איזה נעליים לחפוץ ועוד. מראש כבר ענו לי על כל השאלות, רק לא על השאלה האחת. ואני מנסה לשאול אנשים מתי עוצרים לאכול ומתי האוטובוס אמור להגיע ומתי פותחים את המכולת. וההודים, כולם נחמדים, רואים שאני עונד שעון אז הם מנסים לזרוק כל מיני מספרים לאוויר, אולי תנוח דעתי.

החיים פה מחזירים אותי קצת אל הטבע (מחזירים? לא ברור באיזה מובן). כשמחשיך פה אז באמת מחשיך. אין תאורת רחוב כלשהי ובלילה צריך ללכת עם פנס או לא לצאת מהגסט-האוס. ואם זה לא היה רק חלום אז זה היה קצת מפחיד להתהלך ככה במקום כזה שקט ומנותק בטבע בחושך מוחלט. גם בגסט-האוס עצמו האור לא חזק, ומתרגלים מחדש לעובדות טבע פשוטות. שוב האור יום והחושך לילה. הלילה מגביר את תחושת "סוף העולם". נראה שבאמת אנחנו על אי יחידי בעולם ומסביבנו ריק אינסופי. ובגלל הניתוק מכל ציוויליזציה, נראה שלמה שקורה בעולם החיצון אין שום השלכה עלינו. מי שבוחר להמשיך להשתמש בשעות או בתאריכים גרגוריאנים או בנימוסי שולחן או בשפה כלשהי, עושה זאת בהתנדבות, או אולי מתוך אינסטינקט התמדה.

ערב של דיבורים עובר על יושבי הגסט-האוס. השעון כבר בתחתית התיק ואני יושב במרפסת הבטון, יחד עם קבוצה קטנה של אורחים לרגע, רובם אירופים, ואנחנו משוחחים שיחות ארוכות שבינתיים כבר לקחה אותן הרוח. אני יושב מכונס ברגע של הפוגה, בין כאב בטן לכאב לב, ואפשר לנשום ולחשוב ולהקשיב. והכאבים האלה, שמלווים את הימים הראשונים ומתפקדים קצת כחבלי לידה אל תוך העולם החדש הזה, לוחצים פה ולוחצים שם. ופתאום, כשאתה מרגיש מוכן – הכל בבת אחת עובר. קשה לשים את האצבע על אותו הרגע, ולא ברור אם זו היתה התעוררות מלמעלה או מלמטה, אבל ברגע שאתה מסכים, גם המקום מוכן לקבל אותך.

מודעות פרסומת

הארה / יולי 08'

"מעלינו שמים שופעים חסד כמו טל ויוצאת ברכה מפי מי שרצה לקלל"
(ער או חולם/אהוד בנאי)

הלילה ירד, אני פותח את החלון וקופץ החוצה אל גג האבן הסמוך. שוכב פרקדן אני צופה בכיפת השמים. הירח המלא מאיר באור חזק את הארץ מתחתיי. נראה שכאן, 3,500 מטר מעל פני הים, אורו חזק עוד יותר. המדבר אינסופי והוא צבוע בגווני כחול. הפסגות מעוטרות בכיפות שלג. ההרים סביבי מתהדרים בסטופות לבנות, שבכל אחת מהן נמצא אפרו של בודהה, חוץ מאחת, הגבוהה ביותר, שאליה עליתי ביום שישי בלילה בחלום. הגעתי אליה לבד. התיישבתי בחיקה ישיבה מזרחית. באותו הלילה לא היה איש בעולם, אפילו לא הנזירים, שמשתטחים כאן יום יום. ואז התחילה ההתגלות. אני לא יודע מה קיבלנו שם. לא תרצח ולא תגנוב היו טריוויאליים מדי. לא תחמוד היה לא רלוונטי.

הנסיעה ללדאק לא היתה פשוטה. כמו שלמעמד הר סיני קדמו 50 יום ולא מעט תלונות כך גם כאן המסע ארך 19 שעות (בכל זאת כלי התחבורה התקדמו מעט מאז) ויצאנו בחיפזון ב-3 לפנות בוקר כשכל מנאלי מוחשכת.

יצאנו לדרך, קבוצה קטנה של עבדים, שאפילו החופש המוחלט שניתן להם, לא יכול להאיר את חשכת עיניהם. נסענו בכביש מתפתל כשלצידנו רכס הרים בצבעים שהדמיון לא מרשה לייחס אותם להר ולמרגלותם זורם נהר האינדוס שמימיו מנצנצים באור השמש. וגם כאן המסע כלל טרוניות לרוב. וככל שהנוף יפה יותר כך התלונות קטנוניות יותר. קישואים ואבטיחים כבר לא יספקו אותם. יש צורך בטכנולוגיה גבוהה יותר.

לפי המדרש הידוע התמודדו הרים רבים על אירוח מתן תורה. הר סיני זכה בשל קומתו הנמוכה. קל לרדת ממנו. ההתגלות שחוויתי אני – בין הרים מעוטרים בכיפות שלג לבנות, על הסטופה הכי גבוהה – מחייבת.

שלווה

אנחנו, אנשי המערב, סידרנו לעצמנו שירות נוח כזה. אנחנו יכולים לנסוע להודו, לחיות שם הרבה זמן אצל איזו משפחה באיזה גסט-האוס. אני יושב ככה ימים שלמים במקומות כאלה. מישהו מכין עבורי אוכל. יש עם מי לשחק קלפים או שחמט. אפשר לקרוא ספר. אפשר לשמוע מוסיקה. ואפשר לצפות בשקיעה. והייתי חושב שכל השלווה הזאת תתן לי פנאי לחשוב. אבל זה הרבה יותר ממה שציפיתי. השלווה הזו נתנה לי פנאי לא לחשוב. וזאת השלווה האמיתית, שמשרה תחושה ששום דבר לא באמת הכרחי או נחוץ כדי ממש לחשוב עליו.

אני יושב כאן ומתנהגים אליי כמו אל חבר. אני אוכל מהאוכל שלהם, צופה איתם בטלוויזיה ואפילו שותה איתם וויסקי בשמחות שלהם. ונראה שבאמת נקשרנו בקשר טוב. והנה הגיע הזמן להיפרד והפרידה באמת מרגשת, אך עם זאת הם לא נותנים לך את התחושה שתחסר להם. וגם זה טוב כדי שלא אחשוב שאני מישהו מיוחד.

(קול טוק קורנר, בית הארחה ובית – אוגוסט 2008)


כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים