Posts Tagged 'חלום'

המעלית

הלילה חלמתי שאני הולך לי ברחוב איתמר בן אב"י ופתאום אני רואה מרחוק אשה, שמזכירה לי את סבתא אילה, הולכת לה בפיזור דעת, קצת מבולבלת כמו שסבתא היתה לפני כמה שנים, ואיתה הולכת איזו ילדה. הילדה הולכת קצת ממרחק, לא מאוד צמוד אליה, משגיחה שהיא לא תלך לאיבוד. האשה שוטטה לה ואני הסתקרנתי, אז התקרבתי. ידעתי שלא יכול להיות שזאת סבתא אילה כי סבתא רתוקה למיטתה, ובכל זאת התקרבתי עוד. ניגשתי אל הילדה ושאלתי אותה מי האשה. אני לא זוכר מה היא ענתה לי והאם היא בכלל ענתה, אבל ככל שהתקרבתי האשה נראתה לי יותר ויותר סבתא אילה עד שכבר לא היה צורך בתשובת הילדה. הלכתי אחריה קצת. היא הלכה לאיזה בנין שאני לא מכיר, לא רחוק מהבית שלנו, שם חיכה איש זקן חביב שהיה מאוד דומה לסבא בנצי. שניהם היו במצב רוח טוב. היא היתה קצת מבולבלת, אבל סה"כ הם היו נראים במיטבם, בריאים ומרוצים. הם עמדו שם למטה בכניסה של הבניין וחיכו למעלית. מאוד שמחתי והתרגשתי לפגוש אותם ונראה היה שגם הם שמחו לפגוש אותי. אני לא זוכר אם ממש דיברנו.

זה היה לי נחמד שהראש שלי – או מי שזה לא יהיה – סידר לי פגישה איתם, כי אני מתגעגע. זאת היתה מחווה צנועה: לא הפכו בשביל זה סדרי עולם ולא שינו את חוקי הטבע. כדי לא לעשות הרבה רעש, לא הציגו אותם בתור סבא וסבתא והם כביכול היו רק זוג זקנים חביבים שבמקרה היו מאוד דומים להם. שמחתי שזו היתה פגישה קטנה ואינטימית ובאמת לא רציתי להחריד את חוקי הטבע משלוותם ואת סבא מקברו ואת סבתא ממיטת חוליה. וגם בתנאים הקצת מוגבלים האלה היה ממש טוב ומרגיע לראות אותם.

הם עמדו למטה וחיכו למעלית. הם היו נראים באמת שמחים ושלווים. הבנתי שהם גרים עכשיו בבניין הזה, שהוא לא מוכר לי, איפשהו בסביבות איתמר בן אב"י. הם לא הציעו לי לעלות ולא הצעתי בעצמי. הבנתי שעכשיו הם חיים בבניין החדש הזה ושאני נשאר בעולם הישן. שמחתי לראות שהם מרוצים ושטוב להם, ושמחתי שהבניין הזה לא רחוק. טוב לדעת שנוכל להיפגש מדי פעם כאן למטה, ליד המעלית.

החלום על הדרָאסוֹם

חלמתי שכשהייתי קטן היה לי דראסום. אמנם עכשיו, 7:20, ממרומי עשר דקות העֵרוּת, זה ברור כשמש הבוקר שאין כזאת מילה, אך בחלום היה ברור שבעתיים שיש. הדראסום הוא מין בגד נפלא ונדיר, שאינני זוכר כרגע מה הן סגולותיו ואינני בטוח שבזמן החלום יכולתי להגיד עליו יותר. מה שבטוח הוא שזה היה דבר נדיר ושהוקסמתי מהמחשבה שלי היה אחד כזה בילדותי. החלום התפוגג מאוד מהר כך שאין לי הרבה פרטים למסור, רק את התחושה הזאת, שהיה לי משהו מיוחד. התעוררתי אצל איתָי כוחי. הבית עדיין היה מבולגן משאריות היום-הולדת מאמש. מלא צלחות חד-פעמיות ושאריות של אוכל. נסדר את כל זה אח"כ, הוא אמר. יצאנו שנינו מהבית והלכנו לכיוון האוטו שלו כדי שהוא יקפיץ אותי לתחנה. לפני שנכנסנו לאוטו עמדנו קצת בחוץ באוויר הקריר של הבוקר. נשענו שנינו על הברזלים, הוא עישן סיגריה, וסיפרתי לו על החלום. תוך שאני מספר, אני מפנים שהסיפור לא היה. כל הזכרונות שסיפרתי לו על חוויותי מילדותי הנפלאה עם הדראסום, נאלצו להישאר עם החלום, ובהמשך, אחרי ששחררתי אחת אחת את החוויות עם הדראסום, נאלצתי לוותר על המחשבה שבכלל היה לי דראסום כשהייתי קטן. אמרתי לכוחי שזה היה חלום נחמד אבל במציאות כנראה לא היה לי דראסום וזה חבל. ירדה עליי תחושה קצת מרירה בגלל האובדן וקצת שמחה בגלל הפיכחון. אתה מרגיש מצד אחד יציב ומודע ומצד שני קצת עצוב על שסיפור כזה נפלא צריך להימחק ושהוא לא חלק מהביוגרפיה שלך יותר. עברה איזה דקה של שתיקה והזדהות. אבל הכי קשה, אמרתי לו, זה הרגע שאתה מבין שאין בכלל דבר כזה דראסום ושצריך להיפרד סופית מכל הקונספט ושאפילו לא יכול היה להיות לי דבר כזה. הוא כיבה את הסיגריה ואז התעוררתי. מולי עמדה עמליה, כבר לבושה בדראסום אמיתי ויפהפה, מוכנה לצאת לעבודה. "בוקר טוב!" אמרתי לה בצאתה. צחצחתי שיניים, התיישבתי ליד המחשב, ועכשיו כבר 7:51 וגם אני צריך ללכת לעבודה.

הארה / יולי 08'

"מעלינו שמים שופעים חסד כמו טל ויוצאת ברכה מפי מי שרצה לקלל"
(ער או חולם/אהוד בנאי)

הלילה ירד, אני פותח את החלון וקופץ החוצה אל גג האבן הסמוך. שוכב פרקדן אני צופה בכיפת השמים. הירח המלא מאיר באור חזק את הארץ מתחתיי. נראה שכאן, 3,500 מטר מעל פני הים, אורו חזק עוד יותר. המדבר אינסופי והוא צבוע בגווני כחול. הפסגות מעוטרות בכיפות שלג. ההרים סביבי מתהדרים בסטופות לבנות, שבכל אחת מהן נמצא אפרו של בודהה, חוץ מאחת, הגבוהה ביותר, שאליה עליתי ביום שישי בלילה בחלום. הגעתי אליה לבד. התיישבתי בחיקה ישיבה מזרחית. באותו הלילה לא היה איש בעולם, אפילו לא הנזירים, שמשתטחים כאן יום יום. ואז התחילה ההתגלות. אני לא יודע מה קיבלנו שם. לא תרצח ולא תגנוב היו טריוויאליים מדי. לא תחמוד היה לא רלוונטי.

הנסיעה ללדאק לא היתה פשוטה. כמו שלמעמד הר סיני קדמו 50 יום ולא מעט תלונות כך גם כאן המסע ארך 19 שעות (בכל זאת כלי התחבורה התקדמו מעט מאז) ויצאנו בחיפזון ב-3 לפנות בוקר כשכל מנאלי מוחשכת.

יצאנו לדרך, קבוצה קטנה של עבדים, שאפילו החופש המוחלט שניתן להם, לא יכול להאיר את חשכת עיניהם. נסענו בכביש מתפתל כשלצידנו רכס הרים בצבעים שהדמיון לא מרשה לייחס אותם להר ולמרגלותם זורם נהר האינדוס שמימיו מנצנצים באור השמש. וגם כאן המסע כלל טרוניות לרוב. וככל שהנוף יפה יותר כך התלונות קטנוניות יותר. קישואים ואבטיחים כבר לא יספקו אותם. יש צורך בטכנולוגיה גבוהה יותר.

לפי המדרש הידוע התמודדו הרים רבים על אירוח מתן תורה. הר סיני זכה בשל קומתו הנמוכה. קל לרדת ממנו. ההתגלות שחוויתי אני – בין הרים מעוטרים בכיפות שלג לבנות, על הסטופה הכי גבוהה – מחייבת.


כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים