Posts Tagged 'לילה'

מחשבות ליליות 3 / נובמבר 2015

כבר 2 בלילה ומשום מה אני עוד ער. שמעתי ברדיו את השיר "לילה לי" של יוריק בן-דוד. הקשבתי לו ופתאום הרגשתי את אותה תחושה שלפעמים אני מרגיש כשאני מאזין לשיר – שהוא נכתב עליי, שהוא כאילו יודע שאני פה. הרגשתי שהוא מנסח תחושות שחשתי אלף פעמים ואני חש גם עכשיו. זאת תחושה שאני אוהב, שאמצע הלילה ושכל העיר הזאת עכשיו שלי, עת פרנסיה נמים ומרפים ממשמרתם. ובלילה הזה אני יכול כמו בשיר לכאוב את כל האהבות שכלו ולדאות מעל אלפי המרחבים של הים, כאן מתחת לשמיכה שאני מתכסה בה עכשיו כשאני יושב מול המחשב לבדי.

והלילה הוא לא עוד לילה ככל הלילות. הלילה זה הלילה האחרון של ההורים שלי בדירה בנתניה שגרנו בה מאז שהייתי בן 13, לפני כמעט 20 שנה. אחרי הבר-מצווה שלי, שהיתה בשבת הראשונה של החופש הגדול. אני זוכר שבחרנו את החדרים, שאמא תכננה איך לסדר את הבית. כל כך הרבה חוויות נספגו בקירות של הבית מאז! אולי אבא ואמא ערים עכשיו והם מסדרים עוד ארגזים, ואולי הם ערים כי הם לא יכולים לישון בגלל גודל השעה. הם בטח ערים. זהו – מחר סופית הבית הזה כבר לא יהיה בית. חשבתי אולי היה נחמד לישון שם היום איתם בפעם האחרונה. אהבתי את הבית הזה, והוא ממש היה בית עבורי, מחבק ומרגיע וחם. על המרפסת שלו ישבתי וצפיתי במכוניות שעוברות באיתמר בן אב"י גם מאוחר בלילה. ובשקיעה הסתכלתי על הים, כל פעם עם עננים בגוונים אחרים של כתום-ורוד. משם יצאתי במשך 6 שנים כל בוקר ב-6:40 לאוטובוס בדרך לבסיס ברמת-גן. משם הלכתי ברגל לגן השושנים לעלות על הסעת "דרום" של החטיבה. משם הלכתי עד הספסל שבבן-יהודה שנמצא באמצע הדרך ביני לבין שירלי והיינו מכינים שם את הפעולה לשבת. שם ישבתי בליל שבת בשעות הקטנות כשכולם כבר ישנו וקראתי בספרים מהספריה שבמסדרון. שם היו לי פעם בשבוע שיעורי פסנתר עם לריסה. שם סתם אכלתי ארוחת צהרים, ראיתי סרט בטלוויזיה, באו אליי חברים, למדתי לבגרויות, משם הלכתי לבית כנסת מאות פעמים עם אבא ועם סבא בנצי, שם שמעתי את הדיסק "עוד מעט" של אהוד בנאי וחיכיתי שהאלף החדש ייפתח. שם גדלתי.

מחשבות ליליות 2 / אוקטובר 2014

מוצאי חג ראשון של סוכות – 3:40 לפנות בוקר.

אבא בנה סוכה כרגיל, היינו בנתניה כרגיל, פנינה ויהודה גם התארחו אצלנו כרגיל. סבתא גניה לא היתה, לראשונה מזה שנים היא נשארה בירושלים, וסבא בנצי אמנם היה, אך הוא היה אפאטי ובקושי הביע עניין באירוע. סבתא איילה שקועה עמוק בעולמה. אותי כל הזמן ליוותה התחושה שדור חולף. הסבים והסבתות היו תמיד במרכז סעודת ליל סוכות. תמיד היו סביבם דיונים וויכוחים ובדיחות. עכשיו נראה שזה חלף ואנחנו צופים בדעיכתם. ואני כל הזמן מנסה לספר לעצמי, וגם לעמליה, כמה הסבים והסבתות האלה היו משמעותיים בביתנו, כאילו כדי להזכיר לעצמי, כאילו כדי לוודא עם עצמי שכך באמת היה. ואני שוב משחזר בראש ושוב מספר ושוב מוודא – זה לא היה חלום! ואני פוחד. אולי הם יעזבו את העולם והעולם יסתדר בלעדיהם, נגלה שהחיים שלנו הם חיים גם בלעדיהם. ואולי נתחיל חיים חדשים שלהם לא יהיה מקום בהם. אולי אבא ואמא יעברו לתל-אביב, ויתחילו מסורות חדשות ומנהגים שבהם כבר לא יהיה להם מקום. ואני מדמיין במוחי שמסרב לישון, דור חדש של בראונים שלא יידעו את כל הניסים האלה.

אני יושב עכשיו ליד השולחן-בר בסטודיו של אמא. עמליה ישנה על המיטה הנפתחת לידי. מהחלון אני רואה את רחוב איתמר בן אב"י. דורון מסתובב שם עם נייקי. ואני מחזיק את עצמי ער, כאילו הזמן שאני ער, אפילו שאני לבד עם המחברת והחלון אבל בעולם הם עדיין נמצאים כולם, כאילו הזמן הזה זורם יותר לאט. הערנות שלי מאטה את הזמן, צריך רק לשמור עליה. תיכף תיפול שינה גם על עיניי והזמן ייסע הרחק מכאן, אבל בינתיים זה עוזר. אני מביט בחלון והזמן מאט. והוא מאט עד שכמעט נעצר. ופתאום, הרגע הזה נהיה אחד עם כל הרגעים שעברו, ואני יושב פה, בן 16 ובן 21 ובן 27 ואני מסתכל על הבניין האפור שמולנו. כשהייתי קטן אהבתי לעמוד מול החלון הזה שצופה על הבניין האפור, להתמקד באחת המרפסות שבו ואז לצעוד לאט אחורה ולהנות מהאשליה שאני מתקרב למרפסת ההיא, ואולי עוד רגע אקפוץ פנימה לתוך בית אחר וחיים אחרים. ירח מלא זורח למעלה וזה אותו ירח שזרח עליי בגיל 16 ואותו ירח שזרח על האוניה בה סבא בנצי הגיע לארץ. כמה זה עוזר שהמקום הוא אותו מקום. אני חושב על עמליה, שבית ילדותה נזנח – "ואין להם אלא ספר", כמו שביאליק כתב. ממקום מושבי על הבר אני מסתכל על הסוכה החשוכה. רואים מפה את הנצנוצים של הנורות הצבעוניות הזעירות שמשובצות בסכך, ולרגע זה נראה לי באמת אותו לילה עם כל שאר הלילות היפים של ליל סוכות. וזה רק כמה שעות מאז שישבנו בפנים לסעודת חג עם פנינה ויהודה וחנה ויוסי וסבתא גניה ואיזי וסבתא איילה וסבא בנצי. ועד אמצע הלילה נשארו פה הויזלים שהלכו לפני כמה דקות, והסוכה מקושטת פרחים מנייר שעשינו רק אתמול בבוקר כשחזרנו מבית-הספר, ואני מרגיש יותר טוב.

מחשבות ליליות 1 / אפריל 2016

כבר 4:30 לפנות בוקר. התייאשתי מלנסות לישון והחלטתי להנות מהשעות השקטות המעטות שנותרו עד שיום חמישי יפרוץ אל הארץ בסערה. לאחרונה הרבה פעמים אני לא מצליח לישון בלילה. אולי זה בגלל ההריון. אני יושב עכשיו במרפסת, יש אוויר קריר ונעים שעוזר למחשבותיי לנדוד. חשבתי על זה שיש בבטן של עמליה יצור חדש שעומד להיכנס בשעריו של העולם הזה. וחשבתי כמה יופי יש בעולם שמחכה רק לו. כמה צבעים וצלילים ומראות ומחשבות וטעמים יש.

ומנגד הבליחה המחשבה על זה שבימינו יודעים לכמת כל טעם במספרים ואורכי גל. ובאמת כל היופי הזה, זה בסה"כ התגבשות מקרית של חומר ואנרגיה, ואדום הוא בסה"כ אורך גל אחד וירוק הוא אורך גל אחר, ומוזיקה היא הרעדה של האוויר בתדירויות מסוימות. העולם מלא, רוחש וגועש, אבל הכל חשוך ואפור ומטרטר טרטור סתמי אם אין אדם שחווה את כל זה. האדום הוא לא אדום והירוק הוא לא ירוק אם אין עין שצופה בהם. העולם הוא תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, וגם אם הוא מלא בקרני אור שיוצרות צבעים וצורות הוא עדיין חשוך, כי כל קרני האור שבעולם לא יאירו אותו אם אין עין אדם שתקלוט אותן. כי אין חושך אלא רק אדם שחשכו עיניו. והאמת היא שגם אם יש עין שצופה בצורות ובצבעים, הרי היא בסה"כ גלאי שקולט פוטונים ומזיז נוירונים. אז נדלק הנוירון שצועק "זה אדום", האם זה שונה מהביט שנדלק במחשב כשהוא מזהה "אדום"?

אבל כל זה לא משנה עכשיו, כשהעולם הזה, שמסתובב מיליון שנים זורק ניצוצות מפה לשם וחלבונים משם לפה, בסופו של דבר ברגע אחד מוציא מתוכו בן אדם אמיתי, כזה שיוכל לראות את הסדר שיש בכל זה ולהבחין בצורות ולתמוה ולהתפעל ולהרגיש. העולם מכין את בואו כבר יובלות אבל עכשיו הוא ממש עוד מעט מגיע. איך אפשר לישון בלילה שכזה?


הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים

כל הרשומות בבלוג