אנחנו, אנשי המערב, סידרנו לעצמנו שירות נוח כזה. אנחנו יכולים לנסוע להודו, לחיות שם הרבה זמן אצל איזו משפחה באיזה גסט-האוס. אני יושב ככה ימים שלמים במקומות כאלה. מישהו מכין עבורי אוכל. יש עם מי לשחק קלפים או שחמט. אפשר לקרוא ספר. אפשר לשמוע מוסיקה. ואפשר לצפות בשקיעה. והייתי חושב שכל השלווה הזאת תתן לי פנאי לחשוב. אבל זה הרבה יותר ממה שציפיתי. השלווה הזו נתנה לי פנאי לא לחשוב. וזאת השלווה האמיתית, שמשרה תחושה ששום דבר לא באמת הכרחי או נחוץ כדי ממש לחשוב עליו.
אני יושב כאן ומתנהגים אליי כמו אל חבר. אני אוכל מהאוכל שלהם, צופה איתם בטלוויזיה ואפילו שותה איתם וויסקי בשמחות שלהם. ונראה שבאמת נקשרנו בקשר טוב. והנה הגיע הזמן להיפרד והפרידה באמת מרגשת, אך עם זאת הם לא נותנים לך את התחושה שתחסר להם. וגם זה טוב כדי שלא אחשוב שאני מישהו מיוחד.
(קול טוק קורנר, בית הארחה ובית – אוגוסט 2008)
האדם שמאחורי המקלדת ינסח! 