מדי פעם, כשאני חוזר בערב במכונית, אני מוצא את עצמי עוצר על-יד ביתך, ליתר דיוק – בית הורייך, למרות ששהוא לא ממש בדרך שלי. אני מדומם את המנוע, מכבה את האורות, ומחכה. דקות ספורות עוברות ככה בציפייה שתרדי, בציפייה שתפחתי את דלת הכניסה ותרדי במדרגות המובילות אל המדרכה ואז תחצי את הכביש, ותיכנסי אליי לאוטו ולא ניסע לשום מקום. אחרי אותן כמה דקות של ציפייה, אני מניע שוב את האוטו ונוסע הביתה. אמנם את כבר לא תרדי, לא תפתחי את דלת הכניסה ולא תחצי את הכביש כמו אז, אבל אותן כמה דקות של ציפייה, הן בדיוק אותן כמה דקות כמו אז.
(מרץ 2007)
האדם שמאחורי המקלדת ינסח! 
נוגע, אבל ההתרפקות הזו בעוכריך.