מואבי ולא מואבית – תקוע/ערב שבועות 2015

"אם כל זה חי – לא מעצמו הוא חי, אלא ממך; אם כל זה אומר משהו – לא מגרונו שלו עצמו הוא מדבר, אלא מגרון חלומותיך שלך; ואם זה שותק ואינו אומר לך ולא כלום – אתה החומר הדומם, המת." (מתוך "הודו – יומן דרכים"/עזריאל קרליבך)

"מואבי ולא מואבית" הוא דיון תלמודי מפורסם במסכת יבמות. תמיד היה לי לא נוח איתו ואתמול השלמנו. כששמעתי את הדיון הזה בעבר חשתי תחושת סלידה, הרגשתי שיש פה חוסר נאמנות היסטורית, שהאמוראים ניסו לצייר את גיבורי המקרא בדמותם ועקמו את התנ"ך. אבל אתמול נחה עליי רוח טובה ווהרגשתי התרוממות רוח לשמע הסיפור התלמודי החי הזה.

הייתי אצל ציון עם חבורת חברים. היתה אוירה טובה. ישבנו בחצר שלו בתקוע והיתה מין נחת כזאת באוויר והרגשתי שאני יכול לחשוב ולהרהר. יונתן העביר שיעור. זה היה ערב חג השבועות והוא לימד את הסוגיה במסכת יבמות.

הוא פתח: "מתניתין: עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד". תיכף ירדה עליי אותה תחושה כבדה של דיון משפטי משמים, מלא בפרוטוקולים שפג תוקפם, דינים וסעיפים שמהדהדים איזה חשבון עתיק של עמנו עם המואבים והעמונים שכבר מזמן נשכח זכרם. למה צריך לעורר מרבצה את השאלה האם מותר לגייר אותם? "גם קנאתם כבר אבדה!" – אני חושב לעצמי, מה להם ולימינו?

אך בבית מדרשו של רבי יוחנן לא מניחים לרישומים המאובנים; בעלי הנפש נוהגים כבוד גם באלה. הם לומדים את המשנה הזאת ומבעד להלכות היבשות הם רואים את הפצצה השוכנת לה בתרדמתה – גיורו של דוד המלך.

וזה קורה בדיוק כמו שביאליק הבטיח: "מִפְלָש אפל נקוב בהרים מקצר עלינו פעמים דרך כמה פרסאות ומביאנו פתאום אל תחת שמים חדשים – ושריד עתיק סתום ואפל, כשאנו חודרים לתוכו ו'מדובבים שפתיו', יש שהוא מעתיקנו פתאום, בקפיצת הדרך, אל מעבר לאלף דור" (מתוך "הלכה ואגדה").

ומיד הגמרא עוברת לתיאור של דיון שמתרחש בבית המדרש בזמנו של שאול המלך בשאלה האם דוד ראוי לבוא בקהל למרות שהוא צאצא של רות המואביה. דמיינתי את בית מדרשו של רבי יוחנן מדלג מטבריה אל ימי התנ"ך. על הבמה עומדים שאול ושני שרים בכירים בממלכתו: דואג האדומי מזה ואבנר בן נר מזה, והם עומדים להכריע בעניינו של דוד – אבל בעצם בעניינינו אנו ובעניינו של העם היהודי כולו. הרי סוגיות גיור הם בדמנו היום אפילו יותר משהיו בימיו של דוד.

כל מרחבי הזמן והמקום פרושים בפני תלמידי בית המדרש והם מדלגים ביניהם, פטורים מכל מגבלות הגוף. והקפיצה הזאת לא מעלימה אותם, אלא אדרבה, הקול הנשמע מפיהם של גיבורי המחזה הזה הוא קולם והוא יוצא מגרון חלומותיהם. הדיון מתחיל ונגמר בבית מדרשם התלמודי. הם לא מספרים לנו סיפור על דיון שהתרחש בימי דוד, אלא הם מדלגים אל ימיו של דוד לבצע בעצמם את הדיון המכריע שחייב להתרחש שם.

וכמו בדיון תלמודי רגיל מביאים סברות, מעלים קושיות. אנחנו מצטרפים באמצע הדיון. שאול מנסה לברר מה מוצאו של דוד כדי לדעת את גורלו – האם הוא ראוי למלוכה אם לאו. הסברה מבוססת על מדרש שמותיהם של בני יהודה: אם מבני פרץ הוא, עתיד הוא להיות מלך שהרי "המלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו", ואם הוא מבני זרח, הוא בסה"כ יהיה "חשיבא בעלמא", איש חשוב, אבל לא מלך. בשלב זה קם דואג האדומי ודורש משאול שלפני שהוא בודק אם דוד ראוי למלוכה שיבדוק אם הוא בכלל ראוי לבוא בקהל, שהרי הוא צאצא של מואבית. ואז אבנר נכנס לתמונה ומזכיר: "שנינו (במשנה!) – עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".

והדיון התלמודי ממשיך בשלל פלפוליו. דואג אומר: אם כך, אז אולי גם על האיסור בתורה להתחתן עם ממזר תגיד "ממזר ולא ממזרת"? ואבנר עונה לו שאצל ממזרים זה שונה כי אפשר לקרוא את המילה "ממזר" כקיצור של המילים "מום זר", והמום הזר הזה יכול להיות גם אצל גברים וגם אצל נשים. ודואג לא נכנע ומקשה: אם כך למה שלא נפסוק גם "מצרי ולא מצרית"? ואבנר משיב: אלה מקרים שונים, בשונה מהאיסור לגייר מצרים, במקרה של עמונים ומואבים הסיבה שהתורה אוסרת לגייר אותם היא: "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" – והרי דרכו של האיש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. ודואג לא מוותר: אי אפשר לעשות את ההנחה הזאת לנשים – אם היה להן באמת חשש לעניין דרך ארץ, אז הגברים היו צריכים לקדם את הגברים והנשים את הנשים! וכך ממשיך הדיון ועל כל התשובות שעונים לו מערים דואג האדומי קושיות חדשות.

בני החבורה חשים שהכיוון הזה שהם רגילים בו לא מתאים הפעם (גם אצל ציון על הדשא מרגישים כך). הם מרגישים שהסוגיה הזאת יותר מדי קריטית בשביל להכריע אותה באמצעות משא ומתן תלמודי. ואז הסיפור משנה כיוון. אחרי חילופי הדברים בבית המדרש של שאול, נכנס עמשא בן יתר הישמעאלי לאולם ומכריז: "כל מי שאינו שומע הלכה זו יידקר בחרב: מואבי ולא מואבית!" – אחרי כל הפלפולים אין ברירה וחייבים לגייר את מלך ישראל.

חשבתי שזה מופת לעם היהודי שמלכו גויר לא בעקבות פלפולים משפטיים אלא בגלל שהדעת פשוט לא תרשה לפסול את יהדותו של משיח ה'. זה כל כך ראוי שגיור בכלל יוכרע בטיעון הפשוט: "כי הוא צריך להיות יהודי", שסוגית יהדותו של מאן דהוא לא תכלול טיעונים כגון "מרשי מפריש חלה כראוי" או "בתמונות הבאות ניתן לראות את מרשי מניח תפילין".

בבית המדרש בטבריה הבינו, תוך כדי הדיון, שלא הפלפולים מכריעים בשאלת הגיור אלא ההיסטוריה היא שמכריעה בשאלה הזאת והיא לא זקוקה לעורכי דין. הם הבינו שהם יכולים להמשיך ולהתפלפל ולקרוא את הפסוקים ישר והפוך, אך דוד מלך ישראל כבר יהודי וזה לא עומד לדיון. וכשראיתי את דואג האדומי (כל יושבי בית המדרש הווירטואלי הזה נוכרים?) מקפיד כל-כך עם המואבים – "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" – לא מוכן להקל איתם בעניין הזה ומתעקש על כך שהם לא ראויים להתגייר, חשבתי לעצמי: ומה איתנו? האם אנחנו ראויים למתגיירים? האם אנחנו מקדמים אותם בלחם ובמים, או רק בניירת ובחקירות ומעקבים?

הרבה דיברנו כבר על חג השבועות ומגילת רות וגיור וחסד, וחשבתי לעצמי שגם המחזה הזה צריך להצטרף ולהדהד בדורנו ושעמשא בן יתר הישמעאלי ייכנס לבתי הדין שמטרידים ומטריחים את בני עמנו, שמחטטים בציציותיהם ומטרטרים אותם בין כל מיני ערכאות, ויצעק: מספיק עם הפלפולים – הם יהודים! – ומי שלא מקבל הלכה זו יידקר בחרב, בחרב האמת שהיא פשוטה וחדה.

מודעות פרסומת

0 Responses to “מואבי ולא מואבית – תקוע/ערב שבועות 2015”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים


%d בלוגרים אהבו את זה: