ראיתי את הארץ

יום השואה תשפ"ג, 2023

בשנה שעברה אבא סיפר את הסיפור של סבא בנצי ז"ל במסגרת "זיכרון בסלון". זה סיפור שחלקים ממנו היו נוכחים בכל מיני רגעים בחיים שלנו אבל זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו בשלמותו. זה סיפור כל-כך עצוב. חודשים אח"כ אני עוד מסתובב עם זה בלב.

סבא בנצי היה בשבילי סבא אהוב וחבר נפש. אני לא הולך לסכם פה את כל קורות חייו אלא להתמקד בנקודה אחת. הוא גדל בכפר נידח בהרי הקרפטים למשפחה גדולה. יום אחד באפריל 44', כשהוא בן 16, כינסו את היהודים במרכז הכפר והודיעו להם שלמחרת בבוקר הם צריכים לעזוב את הבתים שלהם וללכת לתחנת הרכבת בעיירה הסמוכה. וכך היה. למחרת כל היהודים התאספו על הגשר הקטן והתחילו ללכת, מי ברגל ומי בעגלה. שנים אחרי זה סבא כתב ביומנו "המחזה הזה, לראות איך זקנים ילדים ותינוקות צועדים ועוזבים את הכל, כל מה שעמלו עליו דורות, ולראות את הסוף הנורא הזה, למחזה הזה אין לי את המילים הנכונות".

סבא אהב לקרוא בדברי הנביאים והוא היה מצטט מהם בכל פעם שהוא נשא דברים באירועים ובברכות שהוא היה כותב לנו בשמחות ובהזדמנויות שונות. ובמיוחד הוא הרגיש קשר לנביא ירמיהו, נביא החורבן. ירמיהו כותב בפרפראזה על מעשה בראשית את הדברים הנוראים הבאים: "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, ואל השמים ואין אורם". 

הלחנתי את הקינה הקשה הזאת של ירמיהו וחשבתי על סבא בנצי האהוב. סבא נשא עמו כל חייו את אימי המלחמה בה הוא איבד את כל משפחתו ואת כל עולמו. ואחרי שעבר את אושוויץ ואת צעדת המוות, ואחרי שראה את אחיו מת ברכבת, לבד בעולם הוא הלך אלפי קילומטרים חזרה לכפר בו הוא נולד רק כדי למצוא את הכל חרב. ירמיהו כותב: "ראיתי והנה אין אדם".

ראיתי את הארץ
והנה תהו ובהו
ואל השמים
ואין אורם
ראיתי ההרים
והנה רועשים
וכל הגבעות
התקלקלו
ראיתי את האדמה
והנה אין אדם
וכל עוף השמים
נדדו
ראיתי את הכרמל
והנה מדבר
וכל עריו נתצו
(ירמיהו ד', עם תיקונים ע"פ הצעה של דוהם וע"פ תרגום השבעים)

*הציור ברקע של השיר: אורלובה – הכפר שבו סבא בנצי גדל. סבא צייר את הציור מהזיכרון.