את אור השמש

ישבנו סביב סבתא ושרנו לה שירים שהיא אוהבת. "את אור השמש", שרנו לה, "את מכניסה בנו שמחה כשהשמיים אפורים". חשבתי עליה ועל סבא. היא תמיד היתה זוהרת והוא היה שקט. היא תמיד היתה שמש, אבל את כל אורה היא נתנה לו; את כל כולה היא הקדישה לו.

וחשבתי לעצמי איך בערוב ימיהם באותה מסירות מופלאה היא נתנה עוד קצת מעצמה והמעיטה את אורה כדי לתת לו להאיר מאורו שלו. היא אט אט נסוגה אל מעבר מסך לבן של עננה, ופינתה לו את הבמה כדי שהוא יוכל ללכת באור הראוי לו.

לפני שסבא עזב הוא ביקש שנטפל בה יפה. אני מסתכל עליה עכשיו. עד לפני חצי שנה, כשהיא עוד היתה בבית, סבא היה דואג שהיא תיראה מסודרת, שהיא תהיה לבושה ומסורקת ושהשיער שלה יהיה צבוע ומסופר. עכשיו השיער שלה האפיר והתפרע כמו ענן לבן, אבל היא עדיין יפה ואורה עדיין מאיר ומכניס בי שמחה, אפילו שהשמיים סביבה כבר האפירו.

היא לא מבקשת כלום לעצמה, אז כולם חושבים שחייה אינם חיים. ואולי באמת הם אינם חיים, אבל אני מרגיש שהיא עדיין מאירה את חיינו. ואני רוצה להגיד לה שתחיה עוד כמה שתרצה, שהיא לא עול עלינו, ושלא תצטער ותחשוב שהיא מכבידה על מצפוננו. ואני רוצה לומר לה שנמשיך לאהוב אותה. וכשהיא תחליט לצלול בים בפעם האחרונה, שתדע שאורה כבר צרב עיגול זוהר בעדשת עינינו ולעולם נמשיך להנות מזיוה.

(מאי 2015)

מודעות פרסומת

1 Response to “את אור השמש”



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




כל הרשומות בבלוג

הכנס את כתובת הדוא"ל שלך לקבלת עדכונים


%d בלוגרים אהבו את זה: